ציוני דרך בהיסטוריה של קהילת הלהט"ב בישראל

אחד מהערכים החשובים בחייה של כל קהילה הוא תיעוד ההיסטוריה שלה ולמידה ממנה. לפני שנתיים החלה האגודה בפרויקט נרחב לאיסוף ותיעוד החומרים אשר מרכיבים יחד את סיפורה המופלא של הקהילה בישראל
מאת: דן ינוביץ'     
03/12/2006
 
במסגרת הפרויקט נאספו מסמכי ארכיון ייחודים, נערכו ראיונות עם ותיקי הקהילה בארץ ונאספו חומרי תיעוד רבים.  עם הזמן יעלו במדור זה החומרים לאוויר ונוכל כולנו להכיר מקרוב את האנשים, האירועים והסיפורים שהביאונו עד הלום. אנו מזמינים כל מי שיש בידיו חומרים מיוחדים, סיפורים מענינים וצילומים מארועים שונים לפנות אלינו במייל: History@glbt.org.il ואנו נשמח להעלות אותם לאתר.
 
 
 
 

לקט זה נערך במקור ע"י אילן שיינפלד בשנת 2000, לרגל יום השנה ה- 25 לייסוד האגודה. הלקט עודכן, תוקן והורחב ע"י דן ינוביץ', רכז פרויקט סולם (פרויקט התיעוד ההיסטורי של האגודה) בשנת 2008. בהיותנו מודעים לחלקיות המידע, אנו מבקשים מכל מי שרואה כאן חוסר במידע מסוים, או חלילה חש נפגע מן המידע הכלול בלקט זה, להעביר את תגובותיו לאגודת ההומואים והלסביות במייל או בכתב - כדי לתקן לקט זה.

לקט ציוני דרך בהיסטוריה של קהילת הלהט"ב בישראל
 

1924 -   המשורר ההומוסקסואל, שר החוץ של מאה שערים, יעקב ישראל דה-האן, נרצח על ידי ההגנה ב- 30 ביוני בתואנה שחברו הערבי רצח אותו. כעבור שנים נודע, כי ההחלטה על הרצח הפוליטי הראשון בישראל התקבלה בביתו של מי שהיה לימים נשיא מדינת ישראל, יצחק בן צבי.

1936 -   המשורר ההומוסקסואל מרדכי גאורגו לאנגר, שהיה המורה לעברית של פרנץ קפקא, עולה ארצה. אגודת הסופרים מסרבת להדפיס את ספרו הראשון, והוא מת מדלקת ריאות בשנת 1937.

 1947-8-התחלת פעילות הומוסקסואלית, כמעט חשאית בגינת לונדון, טיילת ת"א והבר במלון "ארמון" ברחוב הירקון.

1960: הדווקאים
בפברואר 1960 יצא לאור הספר העברי הראשון על הומואים ולסביות תחת השם "הדווקאים" מאת שר"ב. הספר מתאר את הקהילה ההומו-לסבית בתל אביב. בעקבות הוצאת הספר לאור, הפכה המילה "דווקאים" למטבע לשון, שציין את חברי וחברות הקהילה. שנים אחרי הוצאתו לאור עוד קראו להומואים והלסביות בשם "דווקאים".

 1961 - הרומן הלסבי העברי הראשון ראה אור בישראל בחודש מרץ: "הצולע" מאת שר"ב.

 1962: מחתרת על הטיילת
ביום ב' ה- 7 בפברואר 1962 נדפסת הכתבה העיתונאית הראשונה על הקהילה ההומו-לסבית בעיתון "העולם הזה" תחת הכותרת: "המחתרת על הטיילת". כתבת התחקיר המעמיקה מפרטת על קבוצות שונות בקהילה ההומוסקסואלית, מקומות מפגש, סימני היכר ואף מאמר מסגרת המתאר שני צעירים המפתים נערים לקיים יחסי מין. עיתון זה, שהיה נועז וחושפני יותר מהעיתונים האחרים, כדוגמת "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", היה הראשון לעסוק בנושא הומוסקסואליות, שנתפס אז כקיצוני.

1964 -   שרד המשפטים מנסה להביא לביטול האיסור על יחסי מין הומוסקסואליים על ידי ביטול איסור פלילי על "יחסי מין בלתי טבעיים". הממשלה מסכלת כוונה זו בתואנת הסתמכות על הסטטוס קוו בין דתיים לבין חילוניים.

1966 -   מיכאל אוהד מייסד את מסיבת ההומואים השנתית הראשונה בתולדות תל אביב, ליום הולדתו של דני לחמן, ומאז הופכות מסיבות יום ההולדת של לחמן, בניצוחו של אוהד, למוקד עלייה לרגל. הזוג רוני וג'וני פותחים את ביתם מדי שבוע בימי רביעי, למפגשי גייז.

1967 -   כתב-העת לספרות "עכשיו" מפרסם את הסיפור "נפלאתה" מאת ה' יואב, שהוא הפרסום הראשון של יצירה הומולסבית בכתב-עת ספרותי בישראל.

1968 -   אמיר שרון מייסד את המועדון הראשון של הומואים ולסביות בדירה פרטית ברח' יורדי הסירה בתל אביב. בסוף שנות ה- 60 הוקמו הברים הראשונים המיועדים להומואים בלבד, בין השאר ביפו ואחר כך בלונדון מיניסטור, בסודיות גדולה למוזמנים בלבד.

1969 -   אחרי מלחמה עם הצנזורה, מועלית ההצגה הראשונה של "הנערים בחבורה", בכיכובו של עודד תאומי.

1970 -   מרשה פרידמן יוזמת את הקמת הקבוצה הראשונה של נשים פמיניסטיות. קבוצה פמיניסטית של נשים אקדמאיות ציוניות נוסדת בתל אביב.

1971 -   ביוני מגיש אורי אבנרי (שהיה בעליו של העיתון "העולם הזה") הצעת חוק לתיקון דיני עונשין (ביטול האיסור על יחסים הומוסקסואליים). ניסיון ראשון זה לשנות את החוק נכשל.

1972 -   נשים מקבוצות השמאל האנטי-ציוני מייסדת את התנועה לשחרור האישה בירושלים.

1974: מצעד המסכות
בשנת 1974 יזם סיון מלכיאור את "מצעד המסכות". כעשרים גברים הומוסקסואלים מפוחדים (ונערה סטרייטית אחת) ומלכיאור בראשם הסתובבו בכיכר מלכי ישראל (לימים כיכר רבין) ועל פניהם מסכות ודרשו זכויות. ההפגנה הונצחה במסרטות הערוץ הראשון, ומלכיאור אף התראיין לכתבה בפנים חשופות.
1975: הקמת האגודה לשמירת זכויות הפרט
ב- 29 ביולי 1975 התכנסו תריסר גברים למפגש בו החליטו על הקמת "אגודה עותומנית, אשר תהיה מוכרת בחברה הישראלית, ותייצג את החברה ההומוסקסואלית באופן רשמי". ב- 6 באוקטובר 1975 הכיר משרד הפנים בהקמת הארגון, כשבראש הועד המייסד עומד יעקב פזי. את ישיבת הועד הראשונה (12/11) של האגודה ניהל סיון מלכיאור וחודש לאחר מכן (14/12) בחרו חברי הועד באבי אנגל לעמוד בראש הארגון עד לקיומה של האסיפה הכללית הראשונה.
1975 -   גרעין נשים לסביות פמיניסטיות נוצר על בסיס חברתי בחיפה.

כבר בחודש אוגוסט, עוד לפני ייסודה הרשמי של האגודה, הקימו מייסדיה זרוע בשם Israel Hospitality, שהייתה עתידה להתקיים שנים רבות. תפקידה היה לספק מידע והדרכה לתיירים ועולים חדשים וכן לשמור קשר עם ארגונים בחו"ל. כתובת תיבת הדואר של Israel Hospitality התפרסמה בחו"ל ורבים נעזרו בשירותיה.

ב- 16 בנובמבר נפגשו חברי הועד של האגודה הטרייה עם ח"כ שולמית אלוני ודנו עימה בביטול הסעיף בחוק העונשין האוסר קיום יחסי מין הומוסקסואליים.

1976: תוכנית הטלוויזיה הראשונה
ביום ב' ה- 2 בפברואר 1976 התארחו אבי אנגל, יו"ר האגודה, ומוזמנים נוספים, ובהם תיאו מאינץ, בתוכנית "השעה השלישית" (חשיפה) בהנחיית פרופסור ירמיהו יובל. השידור התקיים מחדר שכור באולם "בית ציוני אמריקה", בעוד הנחיית התוכנית מתבצעת מהאולפן בירושלים. אבי אנגל (וכן סטודנט נוצרי הולנדי צעיר) היה היחיד שהצטלם בחשיפה מלאה. כל שאר החברים חבשו פאות, עוות קולם, וצולמה צלליתם בלבד. תיאו היה היחיד שהסכים שלא יעוותו לו את הקול. הראיון סבב באופן כללי על חיי הקהילה ההומוסקסואלית, על מידת השכיחות של התופעה ומקומות המפגש המקובלים.
1976 -   בחודש פברואר קמה קבוצת הנשים של האגודה.

ב- 29 בפברואר מתכנסת האסיפה הכללית הראשונה של האגודה באולם "צוותא". לתפקיד יו"ר האגודה נבחר סיון מלכיאור וכן 5 חברי ועד, כולם חברי הועד הקודם. מלכיאור כיהן בתפקיד קצת יותר משנה, עד להתפטרותו. הוא כיהן בוועד המנהל פעם נוספת, בשנת 1979.

בחודש מרץ קמה קבוצה בחיפה, שיצרה קשר עם האגודה בתל אביב, ושכרה ברחוב יפה נוף מועדון יפהפה המשקיף על המפרץ. אחת לשבועיים עורכת הקבוצה מסיבות רבות משתתפים בקנה מידה של שנת 1976 (100-200 משתתפים). מכוניות נפגשות בארלוזורוב פינת דיזינגוף בתל אביב - ונוסעות בשיירה מאורגנת למסיבה לחיפה.

בחודש אפריל שכרה האגודה חדר במרתף ברחוב בן יהודה בתל אביב. במקום מתקיימות פגישות שיחה, מסיבות פרטיות קטנות ו"בית פתוח". בימי שישי מתקיימות מסיבות מעורבות לגברים ונשים, ובמוצ"ש - לנשים בלבד.

בחודש אוגוסט התקיים כנס בקיבוץ גזר בנושא מיניות האישה, שם מועלה לראשונה בישראל בפומבי נושא המיניות הלסבית. במהלך הכנס יוצאת מן הארון עפרה, חברת הקבוצה הירושלמית.

משלחת של האגודה נפגשת עם היועץ המשפטי לממשלה, מר אהרן ברק.

חוברת ראשונה על הומוסקסואליות בישראל רואה אור בהוצאת האגודה.

יותם ראובני מפרסם את ספר הסיפורים העברי הראשון שנכתב על ידי סופר הומוסקסואל, "בעד ההזיה".

1976: הקמת שירות ההרצאות של האגודה
בשנת 1976 ייסדו יונתן דנילוביץ', דן לחמן ודובי ברקן את שירות ההרצאות של האגודה. נציגי שירות ההרצאות החלו להגיע לעשרות הרצאות בשנה, בעיקר בקיבוצים, כשההכנסות נתרמו לאגודה. בשנת 2001 קיבל שירות ההרצאות את השם חוש"ן (חינוך שינוי) ובשנת 2004 נפרד זה האחרון מן האגודה וחבריו התאגדו במסגרת חברה לתועלת הציבור.

1977 -   הקרנת הסרט הקצר "פרמיירות חוזרות", בבימויו של עמוס גוטמן, שצולם במסגרת מגמת הקולנוע של בית צבי.

"דיסקו סיפיליס" - האגודה מקיימת בבתים פרטיים את קו המסיבות לגייז במהלכן נערכו בדיקות עגבת במקום.

הסניף החיפאי מקים את מרכז הנשים "קול האישה". ובו חנות ספרים בה ניתן להשיג ספרות לסבית. הזדהות המרכז עם לסביות גורמת להתפרצות של גלי הומופוביה, ובשל כך מצטמצם מספר המבקרות במקום. מרשה פרידמן עוזבת את הארץ, והמרכז מתפרק סופית ב- 1981.

במוצ"ש ה- 17/9 קיימה האגודה את ה"עליזיאדה", אירוע הגאווה הראשון בישראל, בפארק הירקון. האירוע התקיים לציון יום השנה לייסוד האגודה.

המכתב לחברים, שהוציאה האגודה בקביעות מאז ייסודה, הפך לביטאון בשם "ריש גלי", בעריכת יוכי בן שלום.

1978 -   בחודש אפריל הגישו חברי הכנסת שולמית אלוני (ר"צ), מרדכי וירשובסקי ועקיבא נוף (התנועה הדמוקרטית לשינוי), יוסי שריד (המערך) ומאיר פעיל (שלי) הצעת חוק לביטול האיסור הפלילי על יחסים הומוסקסואליים. ההצעה נופלת ברוב של 28 נגד 18.

בחודש מאי, במהלך הכנס הפמיניסטי הראשון בבאר שבע מוקם הארגון אל"ף, ארגון לסבי פמיניסטי. הארגון מקיים מסיבות, קבוצת להעלאת התודעה וקורס בתולדות המטריארכט. הארגון מתפרק בראשית שנות השמונים.

1979: פרשת מעלה החמישה ויער הגאווה הראשון
בקיץ 1979 התקיים בישראל הכנס הבינלאומי הרביעי של הומוסקסואלים ולסביות יהודים ובו מוזמנים מבית הכנסת "שמחת תורה" בניו-יורק. בית המלון "מרינה" ובית הארחה בקיבוץ "מעלה החמישה" מבטלים את ההזמנות מחשש לאבד את תעודת הכשרות שלהם, והכנס מתקיים במקומות חלופיים. באי הכנס מצטרפים להפגנה לשוויון זכויות להומוסקסואלים ולסביות המתקיימת בכיכר מלכי ישראל. מספר המשתתפים על פי גרסאות שונות נע בין 30 ל- 60. חנה קליין מופיעה בשעת שידור שיא בטלוויזיה וקבוצת נשים פמיניסטיות באה כדי לתמוך בהפגנה. משתתפי הכנס אף נטעו יער בן 3,000 עצים ליד קיבוץ להב בדרום. הקרן הקיימת לישראל סירבה להציב במקום שלט המעיד על זהות התורמים, ובסיום מאבק ממושך, הציבו נציגי האגודה את השלטבאופן חד-צדדי באירוע חגיגי שנערך ב- 29 ביוני 1992.

1979 -   "קול האשה", מרכז פמיניסטי עם חנות ספרים מוקם בירושלים בחודש יולי, על פי המודל החיפאי. הלסביות מהוות גורם עיקרי במרכז זה. לארגון יש עיתון ובו טור ראשון מסוגו, תחת הכותרת "נשים אוהבות נשים".

מוקם פורום של שיתוף פעולה בין גברים לנשים.

פעילות של אל"ף ופעילות מאוכזבות מתוך התנועה הפמיניסטית, שבשלב זה אינה מקבלת לסביות מקימות את חוג "צאנה וראינה", העוסק בשיתוף פעולה בין נשים לסביות לבין נשים הטרוסקסואליות. במסגרת החוג מתקיימים קורסים לקראטה, חוג לעבודות תיקונים בבית, מסיבות, הרצאות, פגישות ובית קפה. החוג נפגש בתחילה ברחוב מזא"ה 14, ואחר כך ברחוב האלקושי 3 בתל אביב.

 1981 - הכנס הראשון של האגודה מתקיים בקיבוץ רמות רחל.

הביטאון הקהילתי הראשון, "נתיב נוסף", החל יוצא לאור בעריכת משה רוזנבאום. הוא עתיד להיעלם עד להופעתו המחודשת ב- 1990.

1982: הקמת הקו הלבן
בשנת 1982 הקים דן לחמן את הקו הלבן של האגודה. הקו הלבן היה למעשה קו הקשב והסיוע להומוסקסואלים ולסביות ובני משפחותיהם. מתנדבי הקו העניקו אוזן קשבת לפונים ומסרו מידע על מפגשים ופעילויות. בשנת 2005 נטמעו הקו ומתנדביו בתוך "יש עם מי לדבר", ממשיכו של הקו הלבן.

 1982 - איציק ניני פותח את ליין הופעות הדראג הראשונות בישראל במועדון "הפינגווין" בתל אביב.

בחודש יוני התקבל אישור רשם העמותות לרישומה של האגודה לזכויות הפרט כעמותה. לרגל המאורע מתקיים בחודש אפריל כנס חגיגי במועדון "צוותא" בתל אביב ובו נבחר לתפקיד היו"ר אמוץ בונה.

1983: סרט הקולנוע הראשון
בשנת 1983 יוצא לאקרנים הסרט "נגוע", בבימויו של עמוס גוטמן. זהו הסרט הישראלי הראשון מפרי יצירתו של במאי הומוסקסואל. הדבר מתרחש כמעט במקביל ליציאת סרטו הקצר של הבמאי רון אסולין, "צל אחר". הצנזור על הסרטים, מר יוסטמן, מטיל וטו על הקרנות הסרטים לציבור, והדבר מחולל שערורייה ציבורית גדולה, סביב השאלה האם ראוי בכלל להותיר על כנה את המועצה לביקורת סרטים ומחזות.

1983 -   הקבוצה החברתית הראשונה על בסיס קבוע הוקמה ע"י יעקב גלדסטון. הקבוצה נפגשת אחת לשבועיים בבתים פרטיים.

פרסום "החוברת הכחולה": חוברת בת 16 עמודים, ובה הצהרה על זכותם של הומוסקסואלים לחיות בכבוד עצמי, יחד עם סקירת היבטים משפטיים, פסיכולוגיים, פוליטיים, סוציולוגיים, היסטוריים ודתיים בהשוואה למתרחש בתחום זה בארצות אחרות.

כתוצאה מפעילות לסבית אינטנסיבית הופך "קול האישה" בירושלים למרכז לסבי רדיקלי ארצי. אחד ממקומות הבילוי היה החמאם התורכי בירושלים.

1983: מגיפת האיידס מגיעה לישראל
ב- 11 בינואר 1983 שלחו פרופ' צבי בנטויץ וד"ר זאב הנדזל מביה"ח קפלן ברחובות מכתב לחברי האגודה לשמירת זכויות הפרט בה הם מתריעים על התפשטותה של תסמונת הכשל החיסוני הנרכש (איידס) התוקפת בעיקר גברים הומוסקסואלים צעירים. בעקבות הפנייה, נפגשים נציגי האגודה עם הרופאים עוד באותו החודש ומפיצים מכתב לחברי האגודה אודות המחלה החדשה. מיותר לציין שבעת ההיא כלל לא היה ברור מה הגורמים למחלה וכיצד ניתן להימנע ממנה, קל וחומר בנושא טיפול רפואי. המכתב מנסה למנוע פאניקה בקהילה אל מול החששות וחוסר הוודאות המועלים בו.

1984 -   הוקמה הסאונה ההומוסקסואלית הראשונה שהפכה אחר כך ל"תרמוס".

ייסוד העיתון "שופרא" בנווה צדק, בו רואות לראשונה אור יצירות בשירה של הומואים ולסביות צעירים, ובהם צבי מרמלשטיין, איתי עורב ז"ל, איתי רון, שז, ואילן שיינפלד (עורך). העיתון נסגר ב- 1986 מחוסר תמיכה ציבורית.

נסגר החוג "צאנה וראינה" ועימו נסגר גם המרכז בירושלים. סגירת מרכזים אלה יוצרת חלל גדול בחיי הקהילה.

הוקם ארגון "אישה לאישה" בחיפה. מלכתחילה הארגון כולל את הלסביות באידיאולוגיה, לא משמש מסווה, לא מתכחש ללסביות ורואה בהן חלק אינטגראלי מחיי הארגון.

פריחתם של הברים "24" ו"AM" והמועדונים "מינוס 1" ו- "BLUE ANGLE".

1985 -   דן לחמן ואחרים מייסד את הוועד למלחמה באיידס. הועד יוזם מסיבות הכוללות בדיקות איידס במועדון "התיאטרון", שהיה מועדון הגייז הגדול בזמנו בתל אביב.

נפתח מועדון הריקודים הראשון לגייז שהופך למוקד בילוי תל אביבי כמעט מעורב, "דיווין" בפינת הרחובות דיזנגוף וארלוזורוב.

מוקמת בתל-אביב קבוצה בשם "רעות נשים", שבוחרת מתוכה מוסדות ארגוניים ויש לה אפילו מחשב.

 1986 - אילן שיינפלד מפרסם את "טורים לרע בפרידה", ספר השירה ההומוסקסואלי המוצהר הראשון.

סרטה של הבמאית איילת מנחמי, "עורבים", המשקף את ההומוסקסואליות בישראל, מוקרן בישראל.

איתמר לוי כותב על היסוד ההומו-ארוטי ביצירתו של משה גרשוני קטלוג לתערוכתו במוזיאון ישראל.

פתיחת בית הקפה הנייד על בסיס חברתי לנשים ביוזמת קבוצת הנשים של האגודה. כעבור מספר חודשים התנועה הפמיניסטית פותחת את שעריה ונותנת מקום לבית קפה זה.

החל להתפרסם הטור "בנים" מאת משה, הוא גל אוחובסקי.

בחודש אוקטובר מעלה המחזאי תמיר גרינברג את המחזה ההומוסקסואלי המקורי הראשון בעברית, "מזמור לדוד" בפסטיבל עכו.

בחודש דצמבר נערך סמינר פמיניסטי ארצי בקיבוץ שפיים. חיה שלום מקיימת סדנא בנושא תרבות והתארגנות הלסבית.

1987: הקמת קל"ף - קהילה לסבית פמיניסטית
בעקבות הכנס הפמיניסטי שהתקיים בשפיים אשתקד, מתקיים באפריל יום עיון בנושא לסביות ופמיניזם ב"אישה לאישה". בהמשך מתקיימים מפגשים דו-שבועיים בתל אביב בריכוזה של חיה שלום. בקיץ אותה שנה הוטבע השם "קל"ף" (קהילה לסבית פמיניסטית) להתארגנות הלסבית פמיניסטית שפעלה בחודשים האחרונים. קל"ף הוקמה על ידי ולמען נשים לסביות פמיניסטיות בישראל. מתחילת דרכה מתקיימות בקל"ף הרצאות, קבוצות דיון, קבוצות תמיכה וערבים חברתיים, כמענה לצורך של לסביות בפעילויות חברתיות ייחודיות ושירותי תמיכה. ב-1995 הפכה קל"ף לעמותה, והרחיבה את פעילותה למישור הציבורי. היא נטלה חלק במאבקים משפטיים, פעלה בכנסת, השתתפה בהפגנות וארגנה אירועים ציבוריים.

1987 -   האגודה שוכרת מרכז קהילתי ברחוב בית יוסף, עם אולם ומשרד, וכך לראשונה עוברת פעילות האגודה מבתים פרטיים למרכז קהילתי מסודר.

כתבתו של מוטי קירשנבאום ב"יומן השבוע" על אמיר קמינר פותחת לראשונה צוהר לעולם הדראג והקמפ בישראל.

הקולקטיב הלסבי פמיניסטי הראשון קם בביתה של הדר נמיר בחודש נובמבר. במפגש משתתפות נשות קל"ף ונשים מבית הקפה הנייד של האגודה. אחת מההצהרות הראשונות של הקולקטיב הייתה נקיטת עמדה נגד הכיבוש הישראלי בשטחים.

1988: ביטול איסור משכב זכר
בשנת 1988 הוגש תיקון לחוק העונשין, שכלל ניסוח מחדש של מרבית הסעיפים העוסקים בעבירות מין. חברת הכנסת שולמית אלוני, שעסקה ברפורמה, "שכחה" להכליל את הסעיף האוסר יחסי מין הומוסקסואלים בהסכמה. חברי הכנסת לא שמו לב שהסעיף אשר אסר על יחסים הומוסקסואלים בהסכמה נשמט מהצעת החוק והמחטף בוצע. החוק אושר ב- 22 במרץ 1988.
1988 -   סניף קל"ף בירושלים פתח בפעילות.

בית המשפט לתביעות קטנות בחיפה קבע שדינם של בני זוג הומוסקסואלים שנפרדו הוא כדין בני זוג הטרוסקסואלים, ושיש לחלוק בינם את הרכוש שצברו במהלך חייהם המשותפים.

1989: התקדים המשפטי הראשון: יונתן דנילוביץ' נגד חברת אל-על

בשנת 1989 הגיש יונתן דנילוביץ', באמצעות עו"ד שירה דונביץ' מהאגודה לזכויות האזרח, תביעה נגד אל-על בבית הדין האזורי לעבודה, בגין אפלייתו בזכות לכרטיסי טיסה חינם לבן זוגו (עימו הוא חי מאז 1979), לעומת בני זוג שאינם בני אותו המין. זו היתה הפעם הראשונה, בה הוגשה תביעה לקבלת זכויות שוות עבור הומואים. התביעה אף היתה חלוצית בכך שהוגשה כשלוש שנים לפני התיקון לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, שאסר אפליה בעבודה בשל נטייה מינית. מאבקו של דנילוביץ' היה מתוקשר על ידי כל העיתונים הגדולים בישראלים, בעוד חברת אל על אף מנסה להל עליו אימים באמצעות פרסומים שונים בעיתונות.

בית הדין פסק לטובת דנילוביץ', וקבע שהמדובר באפליה אסורה על פי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. חברת אל-על ערערה על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה, והפסידה גם שם. החברה לא השלימה עם תוצאה זו, ועתרה לבג"ץ כנגדה (בג"ץ 721/94). תוך כדי התנהלות התביעה המשפטית, קיבל הטיעון של דנילוביץ' חיזוק בצורת התיקון לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (בינואר 1992), אשר קבע מפורשות כי אסורה אפליה בגין נטייה מינית. בשנת 1994 דחה בג"ץ את עתירתה של חברת אל-על.

בפסק הדין, שניתן ברוב של שני שופטים (הנשיא אהרן ברק והשופטת דליה דורנר) מול אחד (השופט יעקב קדמי) קבע אהרון ברק: "עניין לנו בהבחנה שהיא שרירותית ובלתי הוגנת: וכי הפרידה מבן זוג מאותו מין קלה יותר מפרידה מבן זוג מהמין השונה? האם חיי השיתוף בין בני אותו מין שונים הם, מבחינת יחסי השיתוף והאחווה וניהול התא החברתי, מחיי שיתוף אלה בין בני זוג ממין שונה?". פסיקה תקדימית זו נחשבת כיום כאחד הביטויים המובהקים ביותר להגנת זכויות האזרח בישראל בכלל, וזכויות הלהט"ב בפרט.

1989 -   האגודה עוברת דירה למשכנה החדש ברחוב נחמני 28 בת"א.

ב- 10 במרץ מתקיים בבית האגודה מפגש ראשון מסוגו בין הקהילה ההומו-לסבית לבין הממסד הפוליטי - פאנל הכולל את ח"כ ראובן ריבלין, עו"ד שירה דונביץ' ויו"ר נעמת ת"א, עדה רבון.

בחודש יוני נערך שבוע הגאווה הראשון מתקיים במועדון "מטרו", 20 שנים אחרי מהומות סטונוול.

בחודש יולי רואה אור הגיליון הראשון של העיתון "מגעים" בעריכת מרק אריאל.

בחודש נובמבר ייסדו הדר נמיר, מרק טננבאום (יו"ר האגודה המכהן) וג'ויס סאלא את "עוצמה", הזרוע הפוליטית של האגודה.

גיליון ראשון של "קל"ף חזק", ביטאונה של הקהילה הלסבית פמיניסטית רואה אור.

1989: הקמת תהל"ה - תמיכה להורי לסביות והומואים

בשנת 1989 הקים יונתן דנילוביץ' את ארגון תהל"ה - ארגון תמיכה להורי להט"ב בבית "ליגת נשים" בתל אביב, ועמד בראשו בשנותיו הראשונות. למעשה, הייתה זו הפעם השנייה שהקים את הארגון, לאחר שחמש שנים קודם לכן נכשל הניסיון הראשון. דבורה לוז ומלי ירוס-חקק מצטרפות לפגישות הראשונות והופכות יחד עם יונתן לכוח המניע את הקמתן של קבוצות תמיכה נוספות. הישג בולט של הארגון היה גיוס תמיכת נשיא המדינה משה קצב לאירועי היום הבינלאומי נגד הומופוביה (ב- 17 במאי 2006).

1990 -   הסרט "אפטר" מייצג את אוניברסיטת תל-אביב בפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים וזוכה במקום הראשון. הסרט בבימויו של איתן פוקס מתמודד, לראשונה בקולנוע הישראלי, עם הומוסקסואליות בצה"ל וזוכה בהמשך בפרס סרט השנה של המכון הישראלי לקולנוע.

בחודש יוני נותן בית המשפט השלום בת"א את אחד מפסקי הדין הראשונים בארץ בנושא זכויות הומואים ולסביות, כאשר הוא דוחה את בקשתו של בעל פאב בגן העיר לבטל את חוזה השכירות, בטענה שהמקום עומד לשמש כפאב הומו-לסבי.

בחודש נובמבר מתקיים "קל"ף פתוח" - הכנס הארצי הראשון של קל"ף. בכנס נדונו עתיד הקהילה וכן סוגיית ההורות הלסבית והביסקסואלית.

גל אוחובסקי מתמנה לתפקיד עורך עיתון "העיר". בתל אביב מרוססות סיסמאות על הקירות: "העיר אבסולוטלי קוויר".

יו"ר האגודה, ליאורה מוריאל, מניחה זר ביד ושם.

1991 -   "בית נופש" - בית שנשכר בנווה עובד על ידי קבוצת נשים מקל"ף, הופך למקלט לתל אביביות בתקופת מלחמת המפרץ.

רפי ניב ונחמה שטיר מקימים את קבוצת התמיכה להורים בחיפה.

נוסד "העשירון האחר", תא הסטודנטים ההומואים והלסביות באוניברסיטה העברית.

התערוכה "תמיר להב - תצלומים" - עירום גברי בקאמרה אובסקורה.

כנס הומו-לסבי מתקיים באכסניית הנוער "בני דן" בתל אביב. האגודה מארגנת סדנאות בנושאים כגון יציאה מהארון, הומואים בתנ"ך, הומואים בשירה וכן מסיבה.

המדור "הומוגני" מתפרסם במסגרת המוסף השבועי של העיתון "דבר" בעריכת צבי מרום.

1992: תיקון חוק שוויון הזדמנויות בעבודה
בשנים 1989-1992 פעלה "עוצמה" (הזרוע הפוליטית של האגודה) לתיקון חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, מתוך תפיסה כי מתוך כלל החוקים המפלים את אוכלוסיית הלהט"ב, ישנם הסיכויים הגבוהים ביותר להביא לתיקון חוק זה. כמו כן, באותה העת כבר ידעו הפעילים שבבית הדין לעבודה מתנהלת תביעתו של חבר ועד האגודה יונתן דנילוביץ' נגד חברת אל על, בדרישה להעניק הטבות לבן זוגו, המגיעות לבני זוג ידועים בציבור הטרוסקסואלים. סיבה נוספת להתמקדות בחוק זה, הייתה העובדה שבראשות ועדת העבודה והרווחה עמדה חה"כ אורה נמיר, דודתה של הדר נמיר. את נוסח החוק החליפי הציע עו"ד דן יקיר, מהאגודה לזכויות האזרח, שעסק בנושא קידום זכויות להט"ב במסגרת לימודי התואר השני שלו, בארצות הברית. בדצמבר 1991 התקבל התיקון לחוק, ובכך היה להישג הפוליטי המשמעותי הראשון של האגודה. בשנת 1994 הסתמך בית המשפט העליון על סעיף זה, כאשר קבע כי חברת אל-על הפלתה את דנילוביץ' בצורה אסורה, והכיר לראשונה בזכויות של בני זוג מאותו המין. החוק נכנס לתוקפו ב- 2 בינואר 1992.

1992 -   ייסוד גלריה "לימבוס" ברח' בן יהודה בתל אביב, שנתנה בין השאר ביטוי לייצוגי הומוסקסואליות ולסביות באמנות הישראלית בהנהלת דפנה איכילוב.

בחודש ינואר הוקם העיתון "דואט" להומואים ולסביות ע"י אייל אוחנה, במימון יזם פרטי. העיתון נסגר לאחר שלושה גיליונות מסיבות כלכליות.

בחודש ינואר נפתחה סדנא לשירה הומוסקסואלית ולסבית ע"י אילן שיינפלד ובביתו, בהשתתפות לסביות, הומואים והורים.

בחודש ינואר מפגינות פעילות מהסניף הירושלמי של קל"ף נגד פונדמנטליסטים מעיריית בת ים שדורשים לבטל תערוכת צילום של קהילת לסביות ספרטיסטיות מסן פרנציסקו.

מוקם קו מידע בירושלים.

ב- 29 ביוני חונכת האגודה באירוע חגיגי ורב משתתפים חורשה ביער להב בנגב כ"יער הומו-לסבי", שניטע עוד בשנת 1979.

בחודש נובמבר זוכים הצלמים עדי נס ונעמי טליתמן במלגה לצילום מקרן סנדרה ג'ייקובס ויוצאים לתעד את חיי הקהילה ההומו-לסבית בלונדון. התערוכה מתקיימת במקביל בלונדון ובישראל.

בחודש נובמבר נפתח המרכז הקהילתי של האגודה ברחוב נחמני 28 בתל אביב.

1993: שינוי הפקודות בצה"ל
ב- 2 בפברואר 1993 מתקיים בכנסת מפגש הייסוד של תת-הועדה לקידום זכויות ההומואים והלסביות, בראשות ח"כ יעל דיין. פרופסור עוזי אבן ושרון גרשוני נבחרים לנאום בכנסת. עוזי אבן, דאז רא החוג לכימיה באוניברסיטת ת"א, חשף כי כוחות הביטחון הישראליים הפכו אותו ל"סיכון בטחוני" בשל היותו הומוסקסואל, וזאת לאחר שירות של כ-15 שנה בתפקידים הרגישים ביותר.
פרופ' אבן היה להומוסקסואל הראשון, שהצליח לזעזע בסיפורו האישי את החברה הישראלית, ולעורר לראשונה סימפטיה למאבק ההומו-לסבי לשוויון. ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל, הזדעזע מסיפורו של פרופ' אבן, ונעתר לדרישתו להקמת ועדה שתפתור את בעיית שירותם של הומואים ולסביות בצה"ל. הוועדה הכינה תוך מספר חודשים הנחיות קבע חדשות - הפקודה של 1993. באותה שנה נבחר עוזי אבן בין 100 "האנשים שעשו את השנה" בשאלון של עיתון "מעריב".
הפקודה של שנת 1993 מתחילה למעשה בסעיף 2: "מתוך הכרה שהומוסקסואלים ראויים לשירות צבאי כאחרים, צה"ל מגייס בעלי נטייה זו לשירות, בתנאי שהם נמצאו כשירים לשירות ביטחון עפ"י הקריטריונים, החלים על כלל המועמדים לשירות ביטחון". כאן מציבה הפקודה את החייל/ת ההומו/לסבית בשורה אחת עם כל שאר החיילים בצה"ל, אולם בסעיפים הבאים גורעת הפקודה עוד ועוד מהקביעה השוויונית של סעיף 2. סעיף 4: " מפקד יחידה אשר נודע לו, כי חייל הנו בעל נטייה כאמור ידווח על כך לאמ"ן מחב"ש..." כאן שוב חוזר צה"ל ליחסו המפלה כלפי הומואים ולסביות - לפי הפקודה כל מפקד היודע על נטייתו המינית של חייל ביחידתו, צריך לדווח על כך למחב"ש (מחלקת ביטחון שדה), ושם יחליטו אם החייל ראוי לשרת בצה"ל או שלאחר תחקיר ביטחוני מקיף, יוחלט כי החייל ייחשב כסיכון ביטחוני וישוחרר. פקודה זו נכנס לתוקף ב- 18 ביוני 1993.
כאמור, גם הפקודה של 93' השאירה את ההומואים והלסביות כקבוצה נרדפת בצה"ל - קבוצה שיש להתייחס אליה בחשדנות ולבדוק בציציותיה על מנת למנוע 'סיכון ביטחוני'. כיום מצבם של הומואים ולסביות במסגרת צה"ל מוגדר טוב, בהשוואה לצבאות אחרים במדינות המערב. בשנת 1998 בוטלה כל התייחסות להומואים ולסביות בפקודות מטכ"ל.

1993 -   תערוכתו של תמיר להב, "מול ארון הספרים", בגלריה בורוכוב.

יוצא לאור הספר "נמרוד גם וגם" על משפחה אלטרנטיבית מאת תמיר להב ואיציק יושע.

1993: מצעד המכוניות
בעקבות קריאה של האגודה לקיים גם בישראל את מצעד הגאווה, כבמדינות אחרות במערב, התארגן לראשונה מצעד הגאווה בישראל בשנת 1993. אבי סופר, יו"ר האגודה דאז, עם בן זוגו אבי רובינשטיין, ארגנו ביוני 1993 מסע ממונע של 14 כלי רכב, שנעו וצפרו ברחוב דיזנגוף, הלוך ושוב, כשהם מניפים את דגלי הגאווה. לראשונה צעדו בציבור הומואים שלא התחבאו או הסתירו את זהותם ואת ייחודם. מסע זה היווה את תחילתה של מסורת מצעד הגאווה הנערך מידי שנה, במהלך חודש יוני, בתל אביב, כבערים אחרות. בהפנינג הגאווה הפתוח הראשון בגינת שינקין הייתה נוכחות מפתיעה של הומוסקסואלים וסטרייטים תומכים. ההפנינג כלל אירוע בהנחייתה של השחקנית עידית טפרסון והופעות אמנים. החייל יוסי מקייטן מצטלם כשהוא יוצא מהארון ברחוב, בעודו במדים ובתוך כמה ימים מסולק משורות הצבא.

1994 -   בחודש ינואר נוסדה בל"ה דואגת - זרוע האיידס של האגודה והועד למלחמה באיידס, במטרה לבנות מערך הסברה ייעודי להומואים כקבוצה בסיכון גבוה בראשות נעם הולדנברגר.

בחודש ינואר מקים אבינוף פרומר את "קפה פלוס", קפה לנשאים ולנשאיות, בבית האגודה.

ליאורה מוריאל מפיקת את הערב "לילה לוהט" במועדון "צוותא" בתל אביב, ובו שירים, סיפורים ושירה.

המופע "יש לו מילים משלו" בהפקת יאיר קידר ובבימוי נעם מאירי מועלה במסגרת חודש הגאווה וכן 100 פעמים נוספות ברחבי הארץ ופעמיים בחו"ל.

החלה מסורת מסיבות נשים של קל"ף במועדון "זמן אמיתי" בת"א.

החלה פעילות מאורגנת של קל"ף בחיפה, במסגרת "אישה לאישה".

האגודה מפיקה את החוברת "שלא כדרך הטבע" בעריכת אורן קנר.

בחודש יולי נערך כנס בינלאומי של הומואים ולסביות יהודים בגבעת חביבה.

בחודש יולי נערך בתל אביב פסטיבל "הגייסטרונומי" הראשון בהפקת איתמר דוידוב, שנתן לימים את ההשראה ל"טעם העיר".

בחודש נובמבר זוכה יונתן דנילוביץ' זוכה בבג"ץ התקדימי, המחייב את חברת התעופה הלאומית "אל על" להעניק לבן זוגו הטבות הזהות לאלה שמקבלים בני הזוג של העובדים ההטרוסקסואלים בחברה.

ב- 22 בדצמבר נוסדה הועדה לזכויות הפרט בעיריית תל אביב, בראשותו של מרדכי וירשובסקי.

בחודש דצמבר מקיים מרכז ההדרכה "אפעל" של התנועה הקיבוצית המאוחדת יום עיון ראשון על מתבגרים הומוסקסואלים ולסביות בקיבוץ לאנשי חינוך ביוזמת נורית ברקאי. בעקבותיו נפתחה סדרה של פעילויות חינוכיות למורים ולנוער בבתי ספר של התנועה הקיבוצית.

1994: ה"פרובוקציה" במוזיאון יד ושם
בחודש יולי 1994 ניסו לראשונה בתולדות ישראל הומואים ולסביות יהודיים וישראלים לקיים טקס אזכרה ב"יד ושם" להומואים שנרצחו בשואה. החברים מותקפים פיזית על ידי פעילי ימין. יו"ר ארגון "יד ושם", אבנר שלו, מופיע בטלוויזיה ומאשים את הקהילה ב"פרובוקציה".

1995 -   תיאטרון "הקאמרי" מעלה את מחזהו ההומוסקסואלי של טוני קושנר, "מלאכים באמריקה", בבימויו של שמוליק הספרי. המחזאי מגיע לביקור בישראל, והמחזה זוכה באוסקר.

מלי ירוס-חקק מקימה את קבוצת התמיכה להורים בירושלים.

הכנסת נמנעת מלדון בהצעה לתיקון חוק שירות המדינה (גמלאות) שהעלתה ח"כ יעל דיין, המעניק זכות פנסיה לבני זוג הומוסקסואלים.

משרד הפנים מאשר לבני זוג מאותו המין לשנות את שמם לשם משפחה אחד.

האמן נעם הולדנברגר מציג את תערוכתו "עבודות" בגלריה "לימבוס", ובה ציורי חדירה של גברים על גבי שקפים.

בחודש פברואר מכירה אוניברסיטת ת"א בזכויות ההומוסקסואלים: עמית קמה מקבל זכויות פנסיה ופטור משכר לימוד, כבן זוגו של פרופ' עוזי אבן. עוזי אבן ועמית קמה מגיעים למקום ה- 15 ברשימת חמישים הזוגות המשפיעים במדינה (מספר 1: לאה ויצחק רבין).

בחודש מרץ מתקיים לראשונה בישראל פסטיבל סרטים הומו-לסבי, "זן נדיר", בהפקת ענולה שמיר.

בחודש מרץ יוצאות בנות פסיה לציבור עם הופעתן הראשונה "בנות פסיה - מופע הדראג הציוני הראשון", וכובשות את הקהל.

בחודש מאי מכיר משרד החוץ מכיר בזכויותיו של צוער הומוסקסואל. הצוער יוצא לשליחות הדיפלומטית יחד עם בן זוגו.

בחודש אפריל הוחלט באסיפה של קל"ף על הפיכתה לעמותה. נבחר הועד הראשון ומתחילות לפעול ועדות בנושאי הסברה וחינוך, חוקים, דוברות ופעילות פנים קהילתית. הרישום נעשה ב- 16 במאי כאשר כתובת העמותה אצל בנות הזוג טל ואביטל ירוס-חקק.

בקיץ מפיקה האגודה את החוברת הראשונה של "תת תרבות", בעריכת יאיר קידר. החוברת השנייה הופקה בחורף 1996.

ביום הגאווה קיימה קל"ף את הפעילות הציבורית הראשונה שלה, בשיתוף עם האגודה לזכויות האזרח בישראל משפט ציבורי בסינמטק ת"א בנושא אימוץ ילדים במשפחה לסבית ע"י האם הלא ביולוגית. באותם ימים החל "בייבי בום" בקהילה הלסבית, כשעשרות זוגות של לסביות מביאות ילדים לעולם במסגרת זוגיותן. בעקבות המשפט הציבורי החלה התעניינות תקשורתית מאסיבית בנושא.

משרד החינוך, על פי הוראת שר החינוך אמנון רובינשטיין, הפיק חוברת הדרכה על נטייה חד מינית ליועצים חינוכיים ומחנכים.

 בחודש אוגוסט נוסעת ההצגה "יש לו מילים משלו" לייצג את ישראל בפסטיבל אדינבורו. במאי הקולנוע ארז לאופר נלווה להצגה בסיוע הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, ועושה עליה סרט דוקומנטרי, המשודר מאוחר יותר בערוץ הראשון.

בחודש ספטמבר יוצאים עוזי אבן ועמית קמה בהודעה משותפת יחד עם בנם, יוסי אבן-קמה, על האימוץ הראשון של נער הומוסקסואל על ידי זוג גברים במדינת ישראל.

בחודש ספטמבר מפיקה בל"ה דואגת את פסטיבל הוויגסטוק הראשון.

בחודש אוקטובר מוכרים זוגות מאותו המין החיים במשק בית משותף על ידי הסטטיסטיקן הראשי כמשפחות, לצורך מפקד האוכלוסין.

החלו להיפתח קבוצות הנוער הראשונות של האגודה, שלימים אוגדו ע"י יניב וייצמן לארגון נוער גאה.

1996: ביטול האפליה בטיפולי פוריות
בשנת 1996 הגישה האגודה לזכויות האזרח בישראל, באמצעות עו"ד הדס תגרי, עתירה לבג"ץ בשם ד"ר טל ירוס-חקק, נגד כללים של משרד הבריאות בנוגע לטיפולי הפריה. הכללים קבעו, כי רווקה, המבקשת לקבל תרומת זרע או הפריה חוץ גופית, תצטרך לקבל חוות דעת פסיכיאטרית ודו"ח של עובדת סוציאלית. טל ירוס-חקק חיה עם בת זוגה ד"ר אביטל ירוס-חקק מאז 1989. הכללים וההנחיות של משרד הבריאות הפלו את טל ירוס-חקק, בכך שהתייחסו אליה כאל רווקה, שלא חיה בחיי זוגיות, וכן הפלו ללא הצדקה נגד רווקות. בלחץ שופטי בג"ץ ביטל משרד הבריאות את הכללים וההנחיות המפלים. משרד הבריאות אף הנחה את כל המרכזים הרפואיים של טיפולי פוריות, כי אין מקום ליחס שונה כלפי נשים לא נשואות.
1996: זכויות הנצחה
בשנת 1996 הגישה האגודה לזכויות האזרח בישראל, באמצעות עו"ד דן יקיר, עתירה לבג"צ בשמו של אדיר שטיינר כנגד שר הביטחון. אדיר שטיינר חי במשך שבע שנים עם בן זוגו, אל"מ ד"ר דורון מייזל ז"ל, וסעד אותו עד פטירתו ממחלת הסרטן. היחידה להנצחת החייל סירבה להכיר באדיר שטיינר כבן זוגו של חייל צה"ל שנפטר, לצורך זכויות הנצחה. לאחר הגשת העתירה הפנה שר הביטחון את הסוגיה למועצה הציבורית להנצחת החייל. לאחר דיון ממושך לא הגיעה המועצה להחלטה, שכן בהצבעה נחלקו הקולות שווה בשווה (8:8). רק לאחרונה, בעקבות תביעה שהגיש אדיר שטיינר לפי חוק חופש המידע, נחשפו הפרוטוקולים של הדיונים, הכוללים אמירות הומופוביות. שר הביטחון דאז, יצחק מרדכי, החליט להכיר באדיר שטיינר כבן משפחתו של אל"מ מייזל לצרכי הנצחה, ולפיכך התייתר הדיון בעתירה.

 1996 - הסוכנות היהודית מכריזה על תוכנית לעידוד עליית ההומואים והלסביות לישראל.

הוקם פורום "גאות" - הקבוצה ההומו-לסבית במפלגת מר"צ. 

התוכנית "מבט שני" משודרת בטלוויזיה בנושא הורות לסבית בהשתתפות חברות קל"ף וילדיהן.

בחודש אוקטובר הוקרנה תוכנית הטלוויזיה "גאים להציג", מגזין טלוויזיה ראשון המסקר את הנושא על בסיס שבועי, בעריכת איציק יושע ובהפקת אסף גיל ("גיל הפקות").

קל"ף חיפה מארגנת מדי חודש ערבי תרבות לסבית בשם "הקהילה הקאמרית".

"סיפור חיובי" - רן קוצר מביים את סרטו הראשון שנעשה במסגרת החוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א. הסרט הוקרן בערוץ 2.

באפריל זכייה בחיפה (לשאול את ערן לב).

בחודש אוגוסט נערך יום עיון ראשון ע"י קל"ף בהנחיית יהודית אברון ואורנה הורוביץ למש"קיות עלייה בצה"ל שעסק בסטריאוטיפים.

בחודש דצמבר יוצא נשיא המדינה, מר עזר וייצמן, בהכרזה הומופובית. הקהילה מארגנת בן לילה הפגנה סוערת מול ביתו. משלחת של 4 לסביות והומואים נפגשת עם הנשיא והוא מפרסם התנצלות.

            בחודש דצמבר נוסד "זו-שואו", התיאטרון הלסבי-פמיניסטי הראשון, במסגרת קל"ף.

גיל נאדר ומיכאל גלוזמן מוציאים לאור את "מילון אחר", במסגרת תערוכה בנושא הומוסקסואליות ב"סטודיו בורוכוב".

מתקיימים אירועי הגאווה הראשונים בגן מאיר – מרגלית צנעני מגיעה להופיע.

1997: בג"ץ קלפים פתוחים
בשנת 1997 הגישו קל"ף, אגודת ההומואים והלסביות והאגודה לזכויות האזרח בישראל עתירה לבג"צ כנגד החלטתו של שר החינוך דאז, זבולון המר, לאסור את שידור התוכנית "קלפים פתוחים" על בני נוער הומואים ולסביות בטלוויזיה החינוכית. העתירה הוגשה באמצעות עו"ד עירא הדר מקל"ף, עו"ד דורי ספיבק מאגודת ההומואים והלסביות ועו"ד דן יקיר מהאגודה לזכויות האזרח.
בעתירה נטען, כי פסילת התוכנית פוגעת בחופש הביטוי, מפלה הומואים ולסביות, ומשדרת מסר שלילי כלפיהם. לבג"צ אף הוגשו חוות דעת מומחים של פרופ' איריס לוין מבית הספר לחינוך באוניברסיטת ת"א, פרופ' גבריאל סלומון, דיקן בית הספר לחינוך באוניברסיטת חיפה, ד"ר עדיטל בן ארי מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה וחנה לויטה, מנהלת בית הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית, שעמדו על החשיבות החינוכית הרבה שבשידור התוכנית.
בעתירה דן אותו הרכב השופטים שדן בבג"צ דנילוביץ, אך הפעם פסק הדין ניתן פה אחד, כשהוא נכתב על ידי השופט קדמי, שנותר בדעת מיעוט בעניין דנילוביץ. בג"צ הורה לשר החינוך להסיר את התנגדותו לשידור התוכנית. בפסק הדין נקבע, כי העידן בו אנו חיים מטפח את זכויות הפרט, ונושא את דגל ההבנה, הסבלנות והסובלנות כלפי מיעוטים וחריגים, לרבות הקהילה. עוד נקבע, כי התוכנית אינה "בלתי מאוזנת" או "אנטי חינוכית", כפי שטען שר החינוך דאז, זבולון המר, שכן היא נועדה להכרת התופעה באמצעות מפגש עם צעירים הומו-לסביים, וכי חינוך אין פירושו חינוך מודרך מטעם, אלא חינוך במשמעות הרחבה ברוח התקופה.
1997 -   פסטיבל הדראג הראשון מתקיים בחיפה הכולל בחירת מלכת דראג.

גל אוחובסקי מתחיל להגיש בערוץ 2 את המעגל הקטן, והוא המגיש הראשון מחוץ לארון בערוץ 2.

מתחילה להתפרסם "הפינה הוורודה" - טור קבוע בענייני הקהילה במדורו של מנחם שיזף "נודניק" במקומון "זמן תל-אביב".

"עמוס גוטמן, במאי קולנוע" - סרטו השני של הבמאי רן קוצר, נעשה עבור ערוץ 8. הסרט עוסק בחייו ויצירתו של במאי הקולנוע עמוס גוטמן.

בחודש ינואר נפתחות חגיגות העשור לקל"ף בכנס בירושלים בנושא מיניות וארוטיקה.

בחודש פברואר מייסדים ג'רי לוינסון ועלי ורדי מירושלים את "הבית הפתוח לגאווה ולסובלנות". הבית הפתוח הוא ארגון של לסביות, הומואים טרנס ובי, שהוקם ומנוהל על ידי חברי הקהילה, ופועל כדי להפוך את ירושלים לעיר שבה לכל אדם יהיה החופש להיות הוא עצמו ולחיות את חייו. הבית הפתוח עוסק בשני תחומי פעילות עיקריים: הענקת שירותים לקהילה (באמצעות מרכז קהילתי), ופעילות למען שינוי חברתי על ידי קידום ערכי הסובלנות והפלורליזם בירושלים. הבית הפתוח נרשם כעמותה באוגוסט 1997.

בחודש מרץ מגישות טל ואביטל ירוס-חקק לבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן תביעה תקדימית המבקשת לאשפר להן לאמץ האחת את הילדים שילדה בת זוגתה ושאותם הן מגדלות במשותף.

בחודש מאי מתקיים כנס הלסבי-פמיניסטי ראשון ברמת אפעל בהשתתפות מאות נשים מכל הארץ.

בחודש יוני נוסדת הוצאת "שופרא לספרות יפה" - בית חם להומואים, לסביות וידידיהם.

בחודש יוני מפיק "העשירון האחר" את יום הגאווה הראשון בירושלים.

בחודש יוני מקיים הרב דוד אריאל יואל את טקס החתונה הרפורמית הראשון של שתי נשים בישראל.

בחודש ספטמבר משדר ערוץ 2 משדר את פרק הפתיחה של הסדרה "פלורנטין". במרכז הסדרה תהליך היציאה מהארון של תומר (השחקן אבשלום פולק) ומערכת היחסים שלו עם איגי (אורי בנאי). במקביל לשידור פרק היציאה מהארון המתרחש על רקע הלווייתו של יצחק רבין, יוצא יוצר הסדרה, איתן פוקס, בכתבת שער במוסף שבעה ימים של ידיעות אחרונות בה הוא יוצא מהארון ומספר על חייו עם בן זוגו גל אוחובסקי. הסדרה זוכה במקום הראשון בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים ומוקרנת בפסטיבלים ברחבי העולם.

האמן יואב שמואלי זוכה בפרס גוטסדינר ומציג פרויקט על הומו-ארוטיות במגרשי כדורגל במוזיאון ת"א.

החל מחודש אוגוסט מועסקת אביטל ירוס-חקק ברבע משרה כרכזת הכללית הראשונה של קל"ף.

מתפרסמת חוברת השירה ההומוסקסואלית "חד פעמי" בהוצאת "הגיגים" בעריכת יוסי ברג.

1998: דנה אינטרנשיונל זוכה באירוויזיון
בשנת 1998 זכתה הזמרת הטרנסקסואלית דנה אינטרנשיונל באירוויזיון שהתקיים בבריטניה. את המילים כתב יואב גינאי, את הלחן צביקה פיק ושי כרם ועופר ניסים שימשו כמנהלי האישיים. עם זכייתה, התמלאה כיכר רבין ספונטאנית בחוגגים מהקהילה אל תוך הלילה. זכייתה של דנה אינטרנשיונל נתן השראה לרבים מקהילת הלהט"ב והביא לחשיפה תקשורתית גדולה של הקהילה בכלל והקהילה הטרנסקסואלית בפרט. בעקבות זכייתה החל גל של יציאה מהארון, שלאחריו הקהילה שינתה את פניה.

1998 -   ערוץ 2 מקרין בפריים טיים את סרטם של איתן פוקס וגל אוחובסקי "בעל בעל-לב", קומדיה רומנטית עליזה בכיכובו של סמי הורי וצ'אק ברקמן. הסרט זוכה באותה שנה בפרס הראשון בפסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי של ניו יורק.

הסרט התיעודי הקצר של הבימאי רן קוצר, "חיים חיוביים", משודר במסגרת תיבת תעודה בערוץ 2. הסרט מספר את סיפורם של נשאי איידס בישראל.

בחודש ינואר פותח נינו אורסיאנו את תכנית הרדיו "סינדרלה יוצאת מהארון" ברדיו השרון (99FM).

בחודש פברואר פותח אביב רוס פותח את התוכנית "לצפון בגאווה" ברדיו צפון. התכנית שודרה עד נובמבר 1999.

בחודש מרץ נפתח המרכז הקהילתי הראשון בירושלים על ידי "הבית הפתוח" בבניין שכור.

בחודש מאי זוכה טל ירוס חקק בפרס ע"ש פליפה דה סוזה בניו יורק על הישגיה בתחום המאבק לזכויות ההומואים והלסביות (International Gay & Lesbian Human Rights Commission).

אירוע וויגסטוק מסתיים בהתפרעויות קשות ובעימות עם המשטרה. לאחר האירועים התרעמה הקהילה על כך שבמהלך הטיפול בהתפרעויות לבשו השוטרים כפפות גומי.

בחודש יולי נוסדת תוכנית הרדיו "גאים באוויר" ברדיו 100FM (רדיוס)בהגשת מנחם שיזף ואלי שרון ובעריכת יניב שרון.

בחודש אוגוסט משתתפת לראשונה משלחת ישראלית בתחרות ה"גיי גיימס" שנערכה באמסטרדם. לאחר שנים רבות שהנציג הישראלי היחידי היה יונתן דנילוביץ'. המשלחת, שמנתה עשרות משתתפים בתחומים שונים כגון שחייה, אתלטיקה, באולינג, כדורסל נשים ועוד, זכתה ב- 9 מדליות.

בחודש אוקטובר נבחרה מיכל עדן לנציגת הקהילה מטעם מר"צ במועצת העיר תל אביב יפו.

בחודש דצמבר פותחת האמנית גליה יהב את תערוכתה "בליינד ספותס" בגלריה עמי שטייניץ בתל אביב, ומחוללת סערה עם דימויי אוננות וטקסטים נלווים.

בחודש דצמבר עותרים קל"ף , האגודה לשמירת זכויות הפרט והאגודה לזכויות האזרח בישראל פעם נוספת לבג"ץ נגד שר החינוך, והפעם בגין סירובו להתיר לקל"ף להשתמש ביריד חומרי למידה שהתקיים בבנייני האומה תחת הכותרת "הזכות לכבוד והחובה לכבד". בג"ץ סירב להתערב בפרשה בטענה שהעתירה הוגשה באיחור. קל"ף הפעילה דוכן אלטרנטיבי מחוץ לבניין וארגנה הפגנה בעת היריד.

 ב- 18 בפברואר מעבירה ח"כ יעל דיין בכנסת את התיקון לחוק איסור לשון רע, שהוסיף איסור על ביזוי אדם בשל מינו או נטייתו המינית.

אורי ליפשיץ, ואחריו מאיר אריאל, יוצאים בהצהרות הומופוביות בעיתונות וגוררים נגדם גלי הפגנות. כתוצאה מן ההפגנות אורי ליפשיץ יורד למחתרת ומאיר אריאל מבטל את מסע ההופעות שלו.

1998: מצעד הגאווה הראשון בתל אביב
ימי הגאווה של השנים 1996-1997 צוינו בנסיעה מאורגנת של כמה עשרות כלי רכב ברחובות תל אביב, כשעליהם סיסמאות בדבר שוויון זכויות. מצעד הגאווה הראשון של הקהילה הגאה, בסגנון שמוכר לנו היום, נערך בתל אביב בשנת 1998. המצעד התקיים בהפקתה של אור מרוני-פנר, בהשתתפות פוליטיקאים ומועמדים לראשות עיריית תל-אביב. מאז הפכו המצעד וההפנינג שאחריו למסורת. עשרות אלפי חוגגים השתתפו במצעד מדי שנה, שהעלה את הקהילה לסדר היום הציבורי בכל כלי התקשורת. 

1999 -   בחודש ינואר מכריז בית המשפט לענייני משפחה בהחלטה תקדימית, על אם לא ביולוגית כאפוטרופוס נוסף לילדים שילדה בת זוגה.

תערוכת הצילום של משה גרשוני ובן זוגו, ובה צילומי עירום גברי, במוזיאון ישראל מחוללת שערורייה. 

מוקמת קבוצת עורכי דין הומו-לסבית בשם "גיי-בר".

ספרו של דני קפלן, "יהונתן וחיילים אחרים", על הומוסקסואליות בצה"ל ועיתון "בגאווה" של אור מרוני-פנר רואים אור בישראל.

בחודש מאי נערך הכנס הלסבי השני של קל"ף ברמת אפעל בהשתתפות מאות נשים. קל"ף מוכרת באופן רשמי ע"י משרד הרווחה כגורם מלווה ומייעץ בעבודה עם נערות לסביות במצוקה. מועברות השתלמויות לעובדות סוציאליות ע"י קל"ף.

האגודה לשמירת זכויות הפרט משנה את שמה לאגודת ההומוסקסואלים, הלסביות, הביסקסואלים והטרנסג'נדרס בישראל.

חנות "טאואר רקורדס" חונכת מדף לספרות הומו-לסבית בקניון "עזריאלי".

האמנית מרים כבסה מעוררת שערורייה בהופעתה בתכנית הטלוויזיה של דנה מודן, "יחסים מסוכנים", בערוץ השני.

בחודש אוגוסט דוחה בית המשפט לענייני משפחה את בקשתן של טל ואביטל ירוס-חקק לאמץ האחת את הילדים שילדה בת זוגתה. בנות הזוג מערערות לבית המשפט המחוזי. 

רותי וניקול ברנר-קדוש עותרות לבג"צ באמצעות האגודה לזכויות האזרח בישראל. בדרישה שיורה לשר הפנים לרשום בישראל את האימוץ שניתן להן בקליפורניה לגבי בנן, טרם ניתנה הכרעת בג"צ.

מצעד הגאווה מתקיים לראשונה בשיתוף האגודה ועיריית תל אביב עם אלפי חוגגים.

שני פורטלים של הומואים ולסביות ישראליים נפתחים באינטרנט: "gayway.co.il" של רונן דורון ו- "globalgay.co.il" של איתמר גלבוע.

בחודש אוקטובר התץקיימה הקרנת בכורה לסרטו של רן קוצר "משחקים עליזים" בסינמטק ת"א. הסרט עוקב אחר משלחת ההומואים והלסביות לאולימפיאדת הגייז באמסטרדם בקיץ 1998.

בחודש אוקטובר החלה פעילות קל"ף בבאר-שבע.

חוברת המאמרים "לסביות והומוסקסואליות בראי המציאות" בעריכת דלית באום ועדית מרן, יוצאת לאור ע"י קל"ף. זוהי חוברת המאמרים היחידה בעברית שיצאה בנושא.

בחודש דצמבר נפתח בית קל"ף בתל אביב.

האמנית דפנה גנני פותחת תערוכת יחיד בגלריה "בית העם", ובה ציורי נשים חולמות נשים.

2000: השוואת גיל ההסכמה
הכנסת הורידה את גיל ההסכמה לקיום יחסי מין הומוסקסואלים. בעבר אסור היה לקיים יחסי מין הומוסקסואלים עם מי שטרם מלאו לו 18 שנה, כעת מותר לעשות זאת עם קטין בן 16 ומעלה. בשנת 1998 הגישה האגודה לזכויות האזרח בישראל, באמצעות עו"ד דורי ספיבק, חוות דעת למשרד המשפטים, בה הובעה תמיכה בתיקון חוק העונשין להשוואת גיל ההסכמה לקיום יחסי מין בין גברים. האגודה אף השתתפה בדיון רב משתתפים בנושא במשרד המשפטים. בעקבות הדיון גובשה עמדת המשרד בתמיכה בהצעת החוק, שהתקבלה בכנסת בשנת 2000.

2000 -   פסטיבל סרטי הקולנוע ההומו-לסבי השני מתקיים בסינמטק ירושלים בשיתוף הבית הפתוח.

תחרות סרטים הומו-לסביים קצרים נערכה לראשונה ביוזמת המגזין "בגאווה" ובהשתתפות האוזן השלישית וסינמטק ירושלים.

תכנית הטלוויזיה "בקריאה ראשונה" של אבירמה גולן בטלביזיה החינוכית מקדישה תכנית שלמה לספרות הומו-לסבית ולפסטיבל סרטי הקולנוע ההומו-לסבי השני בירושלים.

תערוכת הצילום ההומו-ארוטית של צילומי חיילים מאת עדי נס מתקיימת בגלריה "דביר" בתל אביב, והצלם זוכה בפרס גוטסדינר היוקרתי מטעם מוזיאון תל אביב לאמנות.

הספר של קבוצות ההורים, "אימא, יש לי משהו לספר לך", מאת דבורה לוז ושרה אבני, רואה אור בהוצאת "שופרא".

פורום גייז פעיל ותוסס נפתח בפורט האינטרנט IOL. מנהלי הפורום הם ירון ומיקי.

משרד הפנים מצהיר כי הוא מעניק תושבות זמנית בארץ להומוסקסואלים ולסביות לא יהודים החיים בארץ עם בני ובנות זוגם, אזרחי ישראל.

בחודש ינואר זוכה קל"ף לאות הוקרה לנשים וארגונים שחוללו שינוי בקידום מעמד האישה מטעם שדולת הנשים בישראל והקונגרס האמריקאי היהודי.

בחודש אפריל מתקיים מפגש ראשון של הקהילה עם מפלגת "שינוי" בבית מפלגת שינוי בתל אביב.

בחודש אי משודרת התוכנית קלפים פתוחים העוסקת בנערות לסביות ללא צורך במאבק משפטי או ציבורי.

רומן לסבי של אביבה אברון "רציתי לנשק לך בשה החרציות" יוצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. זמן קצר אח"כ יוצא לאור רומן לסבי נוסף בהוצאת שופרא, "תאנים, אהובתי" מאת דנה ג' פלג.

הכנסת חוקקה את חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים. בחוק זה נאסרה אפליה מחמת מין ונטייה מינית באספקת מוצרים ושירותים ציבוריים, בכניסה למקומות ציבוריים ובמתן שירות במקום הציבורי.

הסופר והמשורר אילן שיינפלד פותח את "קפה תיאו" ע"ש תיאו מאינץ, מוותיקי הפעילים באגודה.

האגודה מייסדת את סניף באר שבע והדרום.

2000: פרשת ברנר-קדיש
בפסק דין תקדימי החליט בג"ץ במאי 2000 להתיר לזוג הלסביות ניקול ורותי להפוך לאמהות שוות זכויות וחובות למתן, שהוא בנה הביולוגי של רותי ברנר-קדיש. בשנתיים הקודמות לפסק הדין התעקש משרד הפנים שלא לרשום את ניקול ברנר-קדיש כאמו החוקית של הילד מתן, משום שהיא איננה אמו הביולוגית. זאת למרות תעודת אימוץ של הילד מבית המשפט הפדרלי בסן פרנסיסקו.
עו''ד הדס תגרי מהאגודה לזכויות האזרח, שעתרה לבג''ץ בשם רותי וניקול ליוותה אותן לכל אורך מאבקן. השופטת דליה דורנר כתבה בהחלטה: "הרישום שלפנינו אינו משקף את ההיבט הביולוגי, כי אם את ההיבט המשפטי. אך מובן הוא כי לכל מאומץ יש שתי אימהות, האם הביולוגית והאם המאמצת".
שנה קודם לכן הוציא בג"ץ צו על תנאי המורה לשר הפנים לבוא ולהסביר מדוע לא ירשום במרשם האוכלוסין גם את ניקול ברנר קדיש כאימו של בנן המשותף. רותי וניקול ברנר-קדיש, המחזיקות בשתי אזרחויות - אמריקאית וישראלית - חיות יחד מאז 1993.
בעקבות פסק הדין, ביקש משרד הפנים כי בית המשפט יקיים דיון נוסף בפסק הדין, וכן כי יעכב את ביצועו עד לאחר מתן החלטה בדיון הנוסף. נשיא בית המשפט העליון השופט אהרן ברק, החליט כי יתקיים דיון נוסף בפסק הדין בפני הרכב מורחב של שבעת שופטי בית המשפט העליון: הנשיא אהרן ברק, המשנה לנשיא שלמה לוין, תאודור אור, אליהו מצא, מישאל חשין, דליה דורנר ודורית ביניש. עם זאת ציין הנשיא ברק, בהחלטה שניתנה לאחר דיון בבקשת משרד הפנים לעכב את ביצוע פסק הדין, שאין בקיומו של דיון נוסף בפסק הדין משום סיבה לעיכוב ביצוע פסק הדין ולאי-רישום האימוץ. ''משניתן פסק דין בהרכב, צריך לבצעו'' אמר הנשיא ברק. בהחלטתו הדגיש הנשיא ברק כי לא הייתה כל הסמכה חוקית להימנעות משרד הפנים מביצוע הרישום עליו הורה פסק הדין.
בפברואר 2001 ביצע משרד הפנים את רישומה של ניקול ברנר-קדיש כאימו הנוספת של מתן ברנר-קדיש. הדיון הנוסף בפסק הדין טרם התקיים.

2001 -   בית הדין לעבודה בתל-אביב קיבל את עתירתו של פטריק לוי, בתביעה שהוגשה באמצעות עו"ד עירא הדר, נגד קרן "מבטחים", וקבע כי זוג הומואים נחשבים כ"בני זוג" ו"ידועים בציבור", כך שלאחר מותו של אחד מהם, זכאי בן הזוג הנותר לפנסיה של המנוח ולקצבת שארים.

            בית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע נתן לראשונה תוקף של פסק דין להסכם לחיים משותפים של בנות זוג, תוך שקבע כי זוג לסביות עונות להגדרת "בן משפחה" לפי החוק. שנה לאחר מכן נתן בית המשפט תוקף של פסק דין גם בין בנות הזוג, לגבי תשלום מזונות לילד הביולוגי של אחת מהן. בפברואר 2004 נתן בית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן תוקף של פסק דין להסכם ממון של זוג הומואים, תוך שקבע אף הוא כי המונח "בני זוג" מתייחס גם לבני זוג מאותו מין.

נשיא המדינה משה קצב נפגש עם נציגי הקהילה.

האגודה מייסדת את סניף "גאים בגליל" בקריית שמונה ואת סניף אילת והערבה.

תוכנית רדיו גאה עולה לאוויר ברדיו "קול הגליל העליון".

מצעדי גאווה ראשונים התקיימות בירושלים, בחיפה ובאילת.

2001: חבר הכנסת ההומוסקסואל הראשון מחוץ לארון
בשנת 1999 נבחר פרופ' אבן למקום ה- 13 ברשימת מר"צ לכנסת, ובשנת 2001 כיהן בכנסת למשך שלושה חודשים, והיה בכך לחבר הכנסת ההומו המוצהר הראשון בישראל. פרופ' אבן, יליד חיפה (1940), שותף למספר מההצלחות החשובות של הקהילה בעשור האחרון. הוא נאם בכנס הגלוי הראשון של הומואים ולסביות בכנסת ופעל לשינוי פקודות הצבא. פרופ' אבן חי עם בן זוגו, ד"ר עמית קמה. בשנת 1995 לאחר מאבק, הכירה אוניברסיטת תל אביב בעמית כבן זוגו של עוזי, והעניקה לו פטור משכר לימוד וזכויות פנסיה. בשנת 1996 אימצו השניים את יוסי, אז נער בגיל העשרה, והוכרו על ידי משרד הרווחה כמשפחה אומנת.
2002: הקמת ארגון נוער גאה
בשנת 2002 ייסד יניב וייצמן יחד עם פעילים נוספים באגודה את ארגון "נוער גאה". הארגון החדש שקם איגד את קבוצות הנוער שאורגנו באופן מקומי למסגרת ארצית, יציבה ומאורגנת. "נוער גאה" הינו ארגון התנדבותי, הפועל למען בני נוער בגילאי חטיבת הביניים והתיכון וכן חיילים וצעירים בגילאי 18-23 המוגדרים כשכבה הבוגרת. קהלי היעד הם בני נוער וצעירים, המתלבטים בנטייתם המינית או מגדירים עצמם כהומואים, לסביות, ביסקסואלים או טרנסג'נדרים.
הארגון נותן מענה של תמיכה לנוער בשלבי גיבוש הזהות המינית, תקופה בה הצעיר מתחיל להיות מודע לרגשותיו ולתחושותיו המיניות, ועלולה להיות מאופיינת בבלבול ובכאב. בנוסף, מספק הארגון מסגרת חברתית, בה יכולים בני-נוער להכיר ולפגוש אחרים שחווים חוויות דומות, ולפעול במטרה לקדם את מעמד הנוער הלהט"ב בארץ, תוך דגש על שוויון, פתיחות ומניעת אפליה והומופוביה. בשנת 2005 יצא הארגון לדרך עצמאית בחסות עמותת "כמוני כמוך".

2003 -   עיריית תל אביב החליטה להעניק לבני/בנות זוג מאותו המין, ולילדיהם שהינם תושבי העיר, הנחות בשימוש במתקנים עירוניים, בדומה להנחות הניתנות לבני זוג נשואים ולילדיהם. החלטה זו היא פועל יוצא מפעילותה של חברת מועצת העיר תל אביב, מטעם מר"צ, מיכל עדן, שהייתה הראשונה שהתמודדה ונבחרה לעירייה כלסבית מוצהרת.

אביגיל שפרבר יוזמת קבוצה חברתית חשאית ללסביות דתיות.

ניטע יער גאווה בגליל העליון, בסמוך לקיבוץ תובל.

2004: זכויות ירושה
בנובמבר 2004 קיבל בית המשפט המחוזי בנצרת את דרישתו של הומוסקסואל שבן זוגו נפטר להכיר בו כיורש החוקי של הנפטר. בית המשפט הפך על פיה החלטה של בית הדין לענייני משפחה, שקבעה כי הדירה שהייתה ברשות בן זוגו של האלמן תועבר לידי המדינה ולא לידיו. ההחלטה נתקבלה ברוב של שני שופטים מול אחד.
בני הזוג הכירו עוד בשנות ה- 60' של המאה ה- 20, וחיו יחדיו עד למותו של אחד מהם בסוף שנת 2000. בן הזוג שנפטר רכש בשנת 1991 את הדירה בה התגוררו השניים מחברת "עמידר", אולם זכותו של המנוח על הדירה נרשמה רק חודשים ספורים לפני מותו. לאחר מותו של בן זוגו, פנה בן הזוג לרשם לענייני ירושה וביקש לתת לו צו על העיזבון של בן זוגו המנוח. בקשה זו של בן הזוג זכתה להתנגדות מצד המדינה, שטענה כי הוא אינו זכאי לרשת את העיזבון.
הנושא הועבר לדיון בבית הדין לענייני משפחה בעפולה, שפסק לטובת המדינה וקבע כי הדירה תועבר לרשות המדינה, לאחר שלא הכירה בזכויות בן זוגו של המנוח. עו"ד דורי ספיבק הגיש בשם בן הזוג ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת, שהחליט בנובמבר 2004 לקבל את הערעור ולהעביר את הדירה לרשותו של בן הזוג.
בעקבות התקדים המשפטי, הכריז היועץ המשפטי לממשלה בדצמבר 2004 שהמדינה מכירה בשוויון זכויות לזוגות חד-מיניים בנושאי רכוש וממון וכי המדינה לא תערער על פסיקת בית המשפט בנושא. צו הירושה ניתן בפברואר 2005.

2004 -   הארגון חוש"ן, שהיווה את זרוע החינוך של האגודה, נפרד ממנה והפך לארגון עצמאי. חוש"ן הוא ארגון ללא כוונות רווח, שמטרתו להיאבק בסטריאוטיפים כלפי נטייה מינית וזהות מגדר בלתי נורמטיביות, באמצעות מגוון רחב של פעילויות חינוכיות לקהלי יעד מגוונים, ביניהם משרד החינוך, אוניברסיטאות, סמינרים למורים, משטרת ישראל, מג"ב, צה"ל, צוותים רפואיים, עובדים סוציאליים, יועצים חינוכיים, מחנכים, מורים ותלמידים. פעילות חוש"ן זוכה לתמיכה ולשיתוף פעולה הדוק מצד השירות הפסיכולוגי חינוכי במשרד החינוך (שפ"י).

בעקבות עתירה לבג"צ של אדיר שטיינר, באמצעות עו"ד דן יקיר מהאגודה לזכויות האזרח, לפטור אותו ממס שבח ומס רכישה על רישום דירתו גם על שמו של בן זוגו, הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי בני זוג מאותו המין זכאים לפטור ממס שבח ומס רכישה, בעת העברת דירות במתנה מהאחד לשני, בדומה לפטור הניתן לבני זוג הטרוסקסואלים.

הכנסת אישרה תיקון לחוק זכויות החולה, שנועד לאסור על כל מטפל ועל כל מוסד רפואי להפלות מטופלים מחמת נטייתם המינית. כן אישרה הכנסת תיקון לחוק העונשין, אשר מכפיל את הענישה לגבי פשעי שנאה המבוצעים נגד הומוסקסואלים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים.

2005: פרשת ירוס-חקק - אימוץ במשפחה החד-מינית
בית המשפט העליון החליט בינואר 2005, בפסיקה תקדימית, להכיר באימוץ לסבי שנעשה בתוך המשפחה - הוא התיר לטל ואביטל ירוס חקק לאמץ זו את ילדיה של זו. בית המשפט אף הסיר את צו איסור הפרסום שהיה על שמותיהן של בנות הזוג ירוס-חקק. 7 שופטים, בהם נשיא בית המשפט העליון, פרופ' אהרון ברק, תמכו בהחלטה זו, שניים התנגדו לה.
במהלך חייהן המשותפים, הנמשכים מזה 15 שנים, הביאה אחת מבנות הזוג שני ילדים לעולם, בעוד בת זוגה הביאה ילד אחד. כל שלושת הילדים נוצרו כתוצאה מתרומת זרע שנתקבלה מבנק הזרע.
השתיים פנו בשנת 1997 לבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן בבקשה לאמץ זו את ילדה/ילדיה של רעותה. בית המשפט דחה את הבקשה בטענה שהמדובר בעניין שנוי במחלוקת, אולם נתן לכל אחת מהן אפוטרופסות על הילד/הילדים של רעותה. בית המשפט אף ציין שהילדים זוכים לבית חם ואוהב.
טל ואביטל לא הסתפקו באפוטרופסות והחליטו לערער לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בית המשפט דחה את הערעור ברוב של שני שופטים מול שופטת אחת, סביונה רוט-לוי. כעבור כשנתיים וחצי, בשלהי 2001, המשיכו טל ואביטל במסכת הערעורים - הפעם הן ערערו לבית המשפט העליון, שקיבל את הערעור.
בערעורן, שהוגש באמצעות עו"ד עירא הדר, שליוותה את בנות הזוג לכל אורך ההליך המשפטי, טענו בנות הזוג כי חוק האימוץ קובע כי ניתן לתת צו אימוץ כל אימת שזה משרת את טובתו של הקטין המאומץ. בנות הזוג טענו כי דבר זה חל במקרה זה, שכן עיגון משפטי של המצב הקיים, בו שתי בנות הזוג חיות יחד עם הילדים, יחזק את תחושת היציבות של הילדים. לדידן, עיגון שכזה גם יסייע להם לפתח דימוי חיובי כלפי עצמם ומשפחתם. בנות הזוג אף טענו כי המדינה מתנגדת לאימוץ כי הן לסביות.
טל ואביטל ירוס-חקק קיבלו לידיהן את צווי האימוץ בפברואר 2006.

2005 -   בחודש ינואר נפתח אתר נענע פורום "דתיות גאות" ע"י קבוצת לסביות דתיות. בחודש פברואר מקימה קבוצה זו בראשות אביגיל שפרבר את ארגון "בת קול", והיא מונה כ- 30 חברות.

ארגוני הקהילה מציינים לראשונה בישראל את היום הבינלאומי נגד הומופוביה ב- 17 במאי.

ארגון הגג העולמי של קהילות הלהט"ב (EPOA) החליט שמצעד הגאווה העולמי יתקיים בירושלים בשנת 2005. נציגי הבית הפתוח בירושלים מחליטים לדחות את האירועים בשנה בשל תוכנית ההתנתקות.

ב- 1 ביולי, במהלך מצעד הגאווה בירושלים, דקר ישי שליסל, חרדי בן 30, באמצעות סכין שלושה משתתפים במצעד, ופצע אותם באופן בינוני. שליסל טען במשפטו כי בא "לרצוח בשליחות השם", הורשע בניסיון לרצח ונדון ל-12 שנות מאסר. התנהגותו של שליסל הביאה לקיצוניות את העוינות והטינה שהופגנו כלפי הצועדים במצעד, שהתקבלו לאורך מסלולו בחרפות ובגידופים, ובהשלכת שקיות שתן.

בחודש ספטמבר יצא ארגון הנוער לדרך עצמאית.

2005: גיורא רז - קצבת שארים
היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, קבע כי אין מקום להפלות בני זוג מאותו מין בתשלום גמלת שארים של הביטוח הלאומי. כך עולה מחוות דעתו של מזוז, שהוגשה במרץ 2005 לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בעקבות תביעה שהגיש תושב העיר, גיורא רז, שבן-זוגו יעקב ליסבודר נפטר ממחלה קשה.
בתביעה, שהגישה האגודה לזכויות האזרח, טען רז כי המוסד לביטוח לאומי סירב לשלם לו גמלת שארים בעקבות מותו של ליסבודר, שעמו חי 23 שנים. השניים ניהלו משק בית משותף, כאשר ליסבודר היה המפרנס העיקרי של השניים. לפני כשנתיים הוא נפטר מסרטן.
רז, שמקבל קצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי, אינו עובד ואין לו כל הכנסה. חודשים ספורים לאחר מותו של ליסבודר, הגיש רז תביעה לגמלת שארים מהמוסד לביטוח לאומי, בטענה שהוא אלמן. המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתו, מכיוון שעל פי החוק, אלמן מוגדר כמי שהיה "בן זוגה של המבוטחת בשעת פטירתה..." ואלמנה מוגדרת כמי שהייתה "אשתו של המבוטח בשעת פטירתו".
בחוות הדעת שהגיש מזוז לבית הדין האזורי לעבודה נכתב כי "סבורים אנו, כי השוני בין זוגות חד-מיניים המקיימים את הקריטריונים האמורים, לבין זוגות הטרוסקסואלים נשואים וידועים בציבור, אינו שוני רלוונטי לעניין הזכאות לקצבת שארים ולפיכך, וגם על יסוד עקרון השוויון, הפרשנות הראויה היא זו המאפשרת את זכאותו של בן-זוג מאותו מין לקצבת שארים".
מזוז קבע ש"תוצאה זו מתבקשת, אף מן הטעם שלא ניתן להצדיק מצב לפיו זכויות של שארים לקצבת שארים, מכוח חוק הביטוח הלאומי, לא תוכרנה אך מן הטעם שהם בחרו לחיות במערכת זוגית חד-מינית".
בחוות הדעת נקבע כי התכלית של חוק הביטוח הלאומי היא להגן מפני מחסור כלכלי, וכי תכליתו אינה חיזוק קשר הנישואים, וזהו הטעם שבגינו משולמת קצבת שארים גם לידועים בציבור. "לפיכך, השוני בין בני זוג מאותו מין ובין בני זוג ידועים בציבור אינו עולה לכדי שונות רלוונטית ... שהרי אף מי שבן-זוגו הינו בן אותו מין, עלול למצוא את עצמו במחסור כלכלי משמעותי, ביחס למצב הכלכלי שבו היה שרוי כשבן זוגו היה בחיים", נכתב בחוות הדעת.
בעקבות התקדימים והפסיקות הנ"ל, הכריז שר הבינוי והשיכון בראשית אפריל 2005 שזוגות חד-מיניים עם ילד אחד לפחות יהיו מעתה זכאים לסיוע בדיור, כגון הלוואות ומשכנתאות בתנאים נוחים.
2005: פיצויים לאישה טרנסקסואלית שפוטרה
בפשרה שהושגה בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב נקבע כי מעסיק שפיטר אישה טרנסקסואלית בשל תהליך שינוי המין אותו החלה לעבור, מזכר לנקבה, יידרש לפצותה. במסגרת הסכם הפשרה, הסכימה האישה שלא לחזור לעבודתה, אך היא תפוצה בסכום משמעותי בגובה של 24 משכורות חודשיות - 2 שנות עבודה.
בחודש אוגוסט 2005 קיבלה אישה טרנסקסואלית שהחלה בתהליך שינוי מין מזכר לנקבה (MtoF) מכתב המודיע לה על אי-חידוש חוזה העבודה שלה. זאת, לאחר שנות עבודה מרובות אצל המעסיק, במהלכן זכתה להערכה, הוקרה וקידום מצד המעסיק. בעקבות המכתב, שהיווה מעין מכתב פיטורין, היא פנתה אל השירות המשפטי של האגודה בבקשה לסיוע משפטי, והאגודה הפנתה אותה לקבלת ייצוג משפטי על-ידי התוכנית לזכויות אדם בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב.
זהו מקרה ראשון שבו מגישה טרנסקסואלית תביעה בגין הפליה בעבודה בשל תהליך שינוי מין. מאחר שחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה אינו קובע במפורש כי פיטורים על רקע זהות מגדר (Gender Identity) הינם אסורים, נטען בשם העובדת, כי פיטורים על רקע זה הם אסורים מכיוון שהם מהווים מקרה פרטיקולרי של הפליה על רקע מין (Sex) והפליה על רקע נטייה מינית (Sexual Orientation), שהם פיטורים האסורים במפורש על פי לשון החוק.
בהעדר התייחסות לסוגיה המשפטית התקדימית על ידי בתי המשפט בישראל, כללה הפנייה לבית הדין לעבודה התייחסות נרחבת לחקיקה ולפסיקה האוסרת הפלייה בעבודה על רקע זהות מגדר במדינות אחרות - לרבות הקהילה האירופית, ארצות הברית ודרום אפריקה.
במהלך הדיון התקדימי, שהתקיים באוגוסט 2005 בפני השופטת אפרת לקסר ובפני שני נציגי ציבור בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, הגיעו הצדדים, בתיווכו ובהמלצתו של בית הדין, לפשרה: העובדת ויתרה על תביעתה להחזרה לעבודה, ובתמורה קיבלה פיצוי משמעותי בגובה 24 משכורות חודשיות (שנתיים עבודה). בית הדין נתן לפשרה שבין הצדדים תוקף של פסק דין.
את העובדת ייצג עו"ד דורי ספיבק מהתכנית לזכויות אדם בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב. את אגודת ההומואים, הלסביות, הביסקסואלים והטרנסג'נדרס בישראל שהצטרפה אף היא להליך בתמיכה לעמדת העובדת, ייצג היועץ המשפטי של האגודה עורך הדין גיל גן-מור. בהכנת כתב התביעה סייעו גם הרכז המשפטי של האגודה, דרור גרניט, רועי דלח, תמר פלדמן ורונן זיו - סטודנטים בתוכנית לזכויות אדם שבאוניברסיטת תל אביב.

2006 -   תינוקת במשפחה גאה הוכרה כיתומה מאימה הלא ביולוגית. בית הדין האזורי לעבודה קבע בינואר 2006 כי א', בת הזוג של אור ריקי לפלר שהלכה לעולמה בנובמבר 2004, תוכר כאלמנה של בת זוגה המנוחה, וכן כי ש', התינוקת של השתיים, שבאה לעולם מרחמה של א', תוכר כיתומה. זאת אף על פי שלפלר לא הספיקה לאמץ את התינוקת.

            במסגרת היום הבינלאומי נגד הומופוביה (17/5) ולאחר שנענה לפניית ארגון תהל"ה, יוצא נשיא המדינה, משה קצב, בהצהרה אוהדת לקהילה ההומו-לסבית שבה הוא קורא לאזרחי המדינה לנהוג בהומואים ולסביות בכבוד ובשוויון זכויות ולא לפגוע בהם. זו ההצהרה האוהדת ביותר שהוציא נשיא מדינה מכהן בישראל לקהילה.

            מצעד הגאווה בירושלים נדחה בשל מלחמת לבנון השנייה, אולם יתר הפעילויות במסגרת אירועי הגאווה העולמיים מתקיימים כסדרם. לקראת המצעד המתוכנן מתלהטות הרוחות בירושלים ולבסוף הוא מתקיים כעצרת גאווה באצטדיון, בשל קושי של המשטרה לאבטח אותו לאחר אירוע ביטחוני שהתרחש למועד המתוכנן של המצעד.

2006: בג"ץ נישואי קנדה
חמישה זוגות גברים ישראלים ערכו מחוץ לישראל, בטורונטו שבקנדה, טקס נישואין אזרחי המוכר באותה מדינה. עם שובם לישראל פנו לפקיד הרישום, וביקשו לשנות את רישומם במרשם האוכלוסין מ"רווק" ל"נשוי". פקיד הרישום סירב לבקשה, בנימוק ש"נישואין שכאלו אינם מוכרים באופן חוקי במדינת ישראל, ולפיכך לא ניתן לרושמם בקובץ המרשם" (מכתבו של מנהל הלשכה למנהל אוכלוסין בתל אביב מיום 24/5/2005). הזוגות פנו לבג"ץ על מנת שיקבע כי חובה על פקיד המרשם לרשום את נישואיהם. שתי העתירות הראשונות הוגשו על ידי עוה"ד דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח, ויונתן ברמן.
בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ שמע את העתירות, שהוגשו בשם הזוגות ובשם האגודה לזכויות האזרח, בפני הרכב של שלושה שופטים (הנשיא אהרון ברק והשופטים אליקים רובינשטיין ואסתר חיות) והוחלט על הרחבת ההרכב לשבעה שופטים בשל חשיבות הסוגיה.
בפסק הדין שניתן ב- 21 בנובמבר 2006 קבע בית המשפט הגבוה לצדק, בפסק דינו של נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) אהרון ברק, אליו הצטרפו נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש והשופטים אליעזר ריבלין, אילה פרוקצ'יה, מרים נאור ואסתר חיות, ובניגוד לדעת המיעוט של השופט אליקים רובינשטיין, בהתבסס על תקדים הלכת פונק שלזינגר, כי חובה על מנהל האוכלוסין של משרד הפנים לרשום כנשואים זוג גברים הומוסקסואליים שנישאו כדין במדינה זרה.
תם ולא נשלם.

 

תגיות
עוד באותו הנושא
לכל המאמרים לכל המאמרים

האגודה לשמירת זכויות הפרט (ע"ר)  |  רח' נחמני 28 ת"א  |  ת.ד. 29523 תל אביב 61294  |  טלפון 03-6205590  |  פקס 03-6205593
Powered by Advesoft   |   Designed by Memento   |   Hosted by sPD.co.il - אחסון אתרים   |