לכל המאמרים
- English •
משתתפים בפעילות
הרוצח עדיין חופשי - פרויקט מיוחד של העיר בוורוד
תכף יגיע 1 באוגוסט, ועלינו מוטל להוכיח שוב עד כמה גדולה ומשמעותית הקהילה - כדי להזכיר למשטרה שאנחנו עדיין ממתינים לתפיסתו של הרוצח, כדי להזכיר לילדים שהם לא לבד, כדי להזכיר לעצמנו שהמאבק לזכויות והכרה רחוק מלהסתיים. שנה אחרי. פרויקט מיוחד.
מאת: העיר בוורוד הביא לדפוס שי גרייבסקי
תצלום: יסמין גור לביא
26/07/2010
.jpg)
שנה לרצח בברנוער – פרויקט מיוחד של העיר בוורוד – יולי 2009אוגוסט 2009, מוצאי שבת, בית האגודה בתל אביב. רעול פנים נכנס ומרסס ילדים, אל חלקם הוא מכוון ישירות למפשעה. שני הרוגים, ניר כ"ץ וליז טרובשי, עשרה פצועים, חלקם מרותקים לכיסאות גלגלים עד היום. בהתחלה קראו לזה פיגוע וטבח, אחר כך דיברו על פשע שנאה, בהמשך עברו ללשון ניטרלית יותר - רצח, ובסוף - אירוע ירי. עוד אירוע לא מפוענח, בלי הגדרה, בלי חשודים, בלי מניע ברור. בימים שאחרי יצאתם לרחובות, ביקרתם בבתי החולים, תמכתם בילדים שבאחת גילו את כוחה של השנאה מבחוץ וגם מהבית - אחרי שהוריהם סירבו לבקרם בעודם מאושפזים. בחודשים שאחרי הטילו במשטרה צו איסור פרסום והפכו את הלא נודע ממילא לחור שחור עוד יותר. שתיקה אבל לא שקט, כי יש שמועות ויש ילדים מבוהלים מכל זר שחושד שהם הומואים או לסביות. עצרת, סולידריות, חיבוק קולקטיבי, נחיל פוליטיקאים שמבטיח זכויות ללהט"בים. סוגיית האאוטינג משתלטת על הדיון הציבורי, הדרמה נרגעת ואיתה מתפוררת גם הסולידריות. והפצועים עדיין זקוקים לעזרה - פיזית, נפשית, כלכלית. על פני דוכני ההתרמה שהקימה האגודה בכפר הגאווה חלפו כ30- אלף איש, אך רק 6,000 שקל גויסו – 20 אגורות לכל איש. מהבטחות הפוליטיקאים לא נשאר הרבה, חוץ מכמה משרדי ממשלה שמעבירים סיוע נקודתי בסתר כדי לא להרגיז את החרדים. 11 ביוני - בתל אביב מתקיים מצער הגאווה הגדול בהיסטוריה - שמח, צבעוני, אבל אווירת הברנוער שורה מעליו. תכף יגיע1 באוגוסט, ועלינו מוטל להוכיח שוב עד כמה גדולה ומשמעותית הקהילה - כדי להזכיר למשטרה שאנחנו עדיין ממתינים לתפיסתו של הרוצח, כדי להזכיר לילדים שהם לא לבד, כדי להזכיר לעצמנו שהמאבק לזכויות והכרה רחוק מלהסתיים. שנה אחרי. פרויקט מיוחד.
"בהתחלה
התרגשתי מה'התגייסות למען', אבל בפועל חברי שנפגעו בפיגוע עדיין לא מקבלים עזרה"
התרגשתי מה'התגייסות למען', אבל בפועל חברי שנפגעו בפיגוע עדיין לא מקבלים עזרה" יוני בן 21 , נורה בידו בפיגוע בברנוער ועדיין מחלים מהפציעה
"בשבילי האירוע הזה לא היה רק פיגוע נגד הקהילה אלא גם פיגוע משפחתי. הייתי בברנוער כשזה קרה ונפגעתי מידי הרוצח. העלו אותי לאמבולנס שלקח אותי לבית החולים. בחדר המיון כבר צפיתי בטלוויזיה במבזק המיוחד, והרופא בישר לי שעלי להיכנס לניתוח מיידי. הוא ביקש ממני להודיע למשפחה שלי.
"בשבילי האירוע הזה לא היה רק פיגוע נגד הקהילה אלא גם פיגוע משפחתי. הייתי בברנוער כשזה קרה ונפגעתי מידי הרוצח. העלו אותי לאמבולנס שלקח אותי לבית החולים. בחדר המיון כבר צפיתי בטלוויזיה במבזק המיוחד, והרופא בישר לי שעלי להיכנס לניתוח מיידי. הוא ביקש ממני להודיע למשפחה שלי. "חששתי משיחת הטלפון הביתה. חוץ מאמא שלי, אף אחד מבני המשפחה שלי בכלל לא היה מודע לברנוער. חייגתי הביתה, ואבא שלי ענה. הודעתי לו שהיה פיגוע בתל אביב, ובעקבותיו נאלצתי להתפנות לבית החולים. התגובה שלו הייתה קצרה: 'חבל שאתה לא מת: בבוקר שלמחרת התעוררתי לבוקר שחור. שכבתי במיטת בית החולים מחובר לפלטינות ביד ואף אחד מבני המשפחה שלי לא הגיע לבקר. בדיעבד גיליתי שאבא בכלל לא סיפר להם. כמה ימים אחרי הפיגוע אמא שלי הגיעה לבית החולים עם בשורה שלמעשה אין לי בית לחזור אליו. אבל בחורה מדהימה מטעם ארגון תהל"ה שמעה על הסיפור שלי ולמרות שהיא לא הכירה אותי היא החליטה לקחת אותי הביתה כאילו אני בן משפחתה. במהלך אותה תקופה אמא שלי, באמצעות המשפחה המורחבת, ניסתה להפעיל לחצים על אבי לקבל אותי חזרה הביתה, אבל ללא הצלחה. באותה תקופה הוא אמר לי דברים כמו 'אני אקרא עליך קדיש', 'אני אמחק אותך מתעודת הזהות שלי', 'אוריד את תמונות שלך מהקיר'.
"בכל זאת, אחרי כחצי שנה החלטתי לחזור הביתה. למרות הקשיים והיחסים העכורים עם אבא מצאתי בחזרה שלי הקלה. אם הייתי צריך לסכם את השנה האחרונה, הייתי בוחר לראות דווקא את הטוב. זו שנה מחשלת ומבגרת ברמה האישית ושנה שבה הקהילה זכתה להכרה, ויש תחושה מסוימת של מאבק עיקש יותר למען זכויותינו. אבל המטרה עדיין לא הושגה. בהתחלה התרגשתי מה'התגייסות למען', אבל בפועל חברי שנפגעו בפיגוע עדיין לא מקבלים עזרה. הפוליטיקאים הבטיחו, הארגונים של הקהילה עסוקים במשחקי אגו ותרומות שהיו מיועדות לפצועים בכלל לא הגיעו ליעדיהם. היחידה שמנסה לקחת יוזמה היא האגודה, שלצערי אין לה את כל היכולות הדרושות. הכול מתבסס על טובות אישיות ומעשים אינדיבידואליים, ומרגיש לי כאילו המדינה זנחה אותנו. אבל כמו שאמרתי, מתוך כל הרע אני בוחר לראות את הטוב, למרות שיכולתי ליפול לדיכאון אני בוחר בחיים. אני בוחר להמשיך את דרכו השאפתנית של ניר כץ. כי אם לא נבחר בחיים, משמע שהרוצח השיג את מבוקשו, ואני אומר - לא ניכנע".
"בשנה הזאת חרה לי במיוחד תחושת החוסר סולידריות שחשתי מצד הקהילה" שלומי אינגר עובד סוציאלי, מנהל השירות הפסיכו-סוציאלי באגודה למען הלהט"ב
"ההודעה על דבר האירוע תפסה אותי כשהייתי על טיסה בחזרה לישראל. במהלך הטיסה רצו שמועות על מה שקרה. כשהגעתי לארץ ראיתי את העיתון של הבוקר שאחרי ועיני חשכו. אמנם בתקופה ההיא כבר לא כיהנתי בתפקיד כלשהו באגודה, אבל הרגשתי שאני חייב להיות שם בשביל הנערים והנערות האלו. בימים הראשונים, זה היה בעיקר סיבובים בלתי נפסקים בין בתי החולים, אחר כך מצאתי את עצמי מנהל חיים סביב האירוע. מדי יום הייתי בין הפצועים, נפגעי הטראומה, המשפחות וחברי הקהילה. הרגשתי שאני חייב לעזור לכל מי שיחפוץ בכך. לא היה מערך מסורר שידאג לטפל באירוע בסדר גודל כזה, לכן הרגשתי שכולנו, כל אחר בתחום עיסוקו, יצטרך להתפנות ולמצוא פתרונות יצירתיים כדי לסייע. בחודשים הראשונים עדיין עסקנו בנושא בערך 100 אחוז מהזמן. בחלוף החודשים הרגשנו שההתמודדות של בני הנוער, כל אחד בקצב שלו, מתקדמת. אבל עד היום הפיגוע ממלא לפחות כ-20 אחוז מכלל העיסוק השוטף שלי. לצערי, עד היום אנחנו נתקלים בקשיים בכל נושא שיקום בני הנוער שנפגעו באירוע. יש סוגיה קשה של מחסור בציוד, אטימות מצד המדינה והמוסד לביטוח לאומי ובעיקר קושי בגיוס תרומות. בשנה הזו חרתה לי במיוחד תחושת החוסר סולידריות שחשתי מצד הקהילה. חוסר הסולידריות מתבטא במיוחד ביום שאחרי, היום שאחרי העצרת, אחרי הצהרות הפוליטיקאים ואחרי שהנושא ירד מכותרות העיתונים, אז לא חשתי התגייסות כוללת, זה היה פשע שנאה נגד כולנו ומי שלא מבין זאת צפוי להיות הקורבן הבא, אני גם חושב, וזוהי דעתי האישית, שעד הפיגוע אוכלוסיית הלהט"ב נהנתה משקט מדומה. רבים מחברי הקהילה היו ועדיין נמצאים בתרדמת. תל אביב המולטי-תרבותית, מולטי-סקסואלית ומולטי-ליברלית היא מבחינתי מחזה תעתועים. בכל יום אני שומע ועוסק במקרי תקיפה של טרנסג'נדרים, באלימות כלפי נערים ונערות הומוסקסואלים בבתי הספר ואפילו לי יש תחושה של אי נעימות כשאני מסתובב עם בן זוגי ברחוב. כן, גם בתל אביב".
"אחרי שלושה ימים שבהם הייתי מאושפזת בבית החולים אבא שלי הגיע לבקר" גל בת 17 וחצי, נורתה פעמיים באגן במהלך הפיגוע בברנוער. עדיין סובלת מהפציעה.
"בפיגוע הירי נפגעתי באגן פעמיים ובכל זאת הצלחתי לברוח לכיוון היציאה בזמן שהיו היריות. היריות שספגתי גרמו לי ליפול סמוך לדלת היציאה. שם, אחד החברים הצליח למשוך אותי לרחוב, הרחיק אותי מהסכנה. פינו אותי לבית החולים ואני זוכרת שכל הדרך רק פחדתי שיספרו לאבא שלי, הוא עוד לא ידע שאני לסבית. רק אחרי שלושה ימים שבהם הייתי מאושפזת בבית החולים אבא שלי הגיע לבקר. התביישתי ממנו כל כך עד שממש לא הצלחתי לומר לו מילה כשהוא הגיע. הוא היה נורא רשמי ושאל שאלות בקרירות כדי להבין מה קרה. כמה ימים אחר כך הוא כבר אמר לי 'ברגע שהמשטרה תמצא את הרוצח אני אהרוג אותו'.
החזרה הביתה הייתה קשה כי בבית החולים כל הזמן היו אנשים סביבי שעודדו אותי ותמכו בי. היו שם חברים, מכרים, מדריכים ואפילו אזרחים שבאו כדי לחלק לנו מתנות ולדאוג לנו. כשהגעתי הביתה הרגשתי בודדה, שאני לבד עם המחשבות והזיכרונות, מצאתי את עצמי מתעסקת רק במה שקרה בברנוער, סבלתי מפלאשבקים וישנתי כל לילה עם אמא שלי במשך תקופה ארוכה. כחודש אחדי הפיגוע התחלתי את שנת הלימודים בבית ספר חדש שבו לא הכרתי אף אחד. לקח לי הרבה זמן עד שהצלחתי להתרכז בשיעורים. הרי הפיגוע קרה בחופש הגדול וזה לא בדיוק החופש שמייחל לעצמו תלמיד תיכון בדרך לכיתה י"א. אחרי שהתחילה שנת הלימודים לאט לאט נכנסתי למסגרת, ובעזרת התמיכה מטעם האגודה תוך כמה חודשים הרגשתי שאני חוזרת לחיים. עד היום אני סובלת מכאבים חזקים בעקבות הירי ועד היום אני עסוקה והרבה באירוע. בהתחלה הרגשתי מפוחדת בכל מקום, אבל היום אני מרגישה חזקה, אני מרגישה שאם עברתי את זה אז שום דבר כבר לא יפיל אותי. זה גרם לי להבין מה חשוב בחיים. בשורה התחתונה, האירוע גרם לי לרצות להיות בנאדם יותר טוב, החיים פשוט יותר מדי קצרים".
"מאז הפיגוע אני יותר דרוכה, וגיליתי שלמעשה כשאתה מחפש, אתה מוצא הומופוביה בכל מקום"
"מאז הפיגוע אני יותר דרוכה, וגיליתי שלמעשה כשאתה מחפש, אתה מוצא הומופוביה בכל מקום" טום בת 26 , חברה בקבוצת התיאטרון של איגי, הגיעה לברנוער דקות לאחר האירוע
"הבוס שלי תמיד שיחרר אותי מוקדם יותר מהעבודה כשידע שאני הולכת לברנוער. באותו ערב הוא במקרה השאיר אותי עד סיום המשמרת. הגעתי לברנוער וזה היה שוק טוטאלי. אמבולנסים, צעקות, דם בכל מקום. כל הזמן רץ לי בראש שחברים שלי נמצאים בפנים ואני חייבת למצוא דרך לעזור. אחרי שהאמבולנסים פינו את הפצועים התבקשתי לזהות עבור המשטרה את הפצועים וההרוגים. הזדעזעתי במיוחד מזה שהיו נערים פצועים שלא רצו למסור את השם שלהם לבית החולים או למשטרה כי הם היו עדיין בארון ופחדו מהתגובות של ההורים שלהם, של המשפחות. אחרי אותו ערב היו שבועיים של ריצות בין בתי חולים. זו הייתה תקופה מאוד אמוציונאלית ועמוסה, שבה במשך כל שעות היום הייתי בין הפצועים, אפילו בין כאלה שלא הכרתי. אחרי שבועיים התחלתי לחשוב על הרוצח מבלי להיכנס לספקולציות עצמן, אבל יכולתי לשבת ימים ולילות כדי לנסות להבין איך, למה, איפה. מצאתי את עצמי עוסקת בזה מדי יום, נכנסת לעוד אתרים באינטרנט, מדברת עם המשטרה והמדריכים, הכל כדי להבין. אני יכולה להגיד שמאז הרצח, התחלתי לשים לב להומופוביה. מאז הפיגוע אני יותר דרוכה, וגיליתי שלמעשה כשאתה מחפש אתה מוצא הומופוביה בכל מקום. אני הרבה יותר חשדנית בסביבה שלי. התופעה הזאת גם גרמה לי לאבד תקווה בעשיית התיאטרון שלנו באיגי כי אני עושה הצגות נגד הומופוביה ויורים בחברים שלי. מבחינתי גם אם ייתפסו את הרוצח זה לא באמת משנה, כי יהיו עוד עשרה כמוהו. היחידים שמבינים את חומרת העניינים הם בני הנוער, וזה נותן לי תקווה. אני מקווה שבהם ישכילו לפעול במקום שאנחנו נכשלנו".
"בכפר הגאווה נכחו יותר מ·30 אלף איש אבל הצלחנו לגייס רק 6,000 שקל" שאול עשהאל-גנון בן 47, רכז הברנוער ומיעוטים באגודה
"בגיל 18 התגייסתי לצבא כנער דתי ושירתי ביחידה מובחרת. אחר מחברי יצא בפני מהארון, ובזמנו לא הייתי מודע לכך שאני הומוסקסואל. זה הגעיל אותי. החלטתי לנתק איתו כל קשר ואחר כך אותו חייל התאבד בזמן השירות, כנראה כי לא מצא אוזן קשבת. בדיעבד הרגשתי אשם. ידעתי שאם הנער הזה היה מוצא אוזן קשבת ייתכן שהיה היום בין החיים. החלטתי שאני חייב לתקן את מה שעשיתי. תיקון כדרך חיים. אני מתעסק בעיקר בברנוער, אלימות כלפי נוער הומוסקסואלי, יציאה מהארון, הטרדות מיניות, מצבי סיכון וחירום. הטלפון שלי הוא לא סוד לאף אחד.
כל שבת אני בברנוער ובאותו ערב בצורה יוצאת דופן לחלוטין הייתי ביום חופש אחרי שהמדריכים דחקו בי. הם אמרו: "שאול, תפרגן לעצמך, מה כבר יכול לקרות?". בזמן האירוע קיבלתי טלפון מאחר המדריכים, הוא התקשר כשהיה מתחת לשולחן. הגעתי תוך 12 דקות ולא האמנתי למראה עיני. ילדים מדממים, גופות, אינספור אמבולנסים, ניידות ואנשי תקשורת. התחננתי שלא יצלמו כיוון שרוב הילדים עדיין בארון. כמובן שלתקשורת יש שיקולים אחרים.
היה ערב נורא. הייתי צריך לרדוף אחרי ילדים שברחו מחדר מיון וסירבו לקבל טיפול כי הם פחדו מהוריהם. רבתי עם עובדים סוציאליים בבתי החולים כדי שלא יתקשרו הביתה. נאלצתי לזהות גופה של חניכה שלי - היה ערב קשה מאוד.
להגיד שהופתענו? אולי לא היינו צריכים להיות. אנחנו נתקלים באלימות כלפי הקהילה כל הזמן. אנחנו חיים במדינת ישראל הלא סובלנית. אי יכולת לקבל, יחד עם דברי הסתה, ואני יכול לומר שרצח השנאה הבא הוא רק עניין של זמן.
החלק החשוב הוא לא לתת לרצח המתועב הזה להישכח. השנאה קיימת, גם בתל אביב, וחשוב שנפעל למען עתיד מוצלח יותר. בבשלות הפוליטית קיימת הבנה שיש הומוסקסואלים בכל מקום - ואנחנו צריכים למצוא את האופן שבו אנחנו מתרגמים את זה לכוח אלקטורלי. אנחנו צריכים לפעול כמו החרדים, להשפיע ולשנות איפה שזה משנה - בשלטון.
בהתייחס לקהילה, יש בעיית סולדיריות קשה. אנחנו לא מספיק מלוכדים. בכפר הגאווה שהתקיים בגן מאיר לפני המצעד נכחו יותר מ-30 אלף איש, היו בו 12 עמדות תרומה, ובסופו של דבר גייסנו רק 6,000 שקל. איפה הסולידריות? הלוואי שהיה לי הסבר. אני מאמין בטוב, אם נצליח למצוא את האנשים שיפעלו וישפיעו אולי לא יהיה בכלל צורך בבר נוער, ואז המציאות תנצח. כל מה שהרע צריך זה שהטוב יישב בשקט. לכן הייתי רוצה שכל אחר ינסה לשאול את עצמו איך הוא יכול לעזור. תפעלו".
"לא הצלחתי לעצור את עצמי, בכיתי וצעקתי ובכיתי וצעקתי עד שפינו אותי לבית החולים"
מיכ(מיכאל) בן 19 , חייל, נכח בברנוער בעת האירוע
"אמא שלי תמיד שמחה שאני הולך לברנוער, היא תמיד אמרה שהיא שמחה שאני מבלה במקום בטוח. ביום הפיגוע יצאתי דקות ספורות לפני היריות כדי לעשן סיגריה. כשהתחילו היריות ברחנו וכשהן הסתיימו רצתי פנימה כדי לנסות לעזור. מהרגע שכוחות ההצלה השתלטו על האירוע לא יכולתי להחזיק את עצמי. פרצתי בבכי מטורף, פשוט פסיכוטי, הדבר היחיד שעבר לי בראש זה שכל מי שהיה בפנים הם חברים שלי. לא הצלחתי לעצור את עצמי, בכיתי וצעקתי ובכיתי וצעקתי עד שפינו אותי לבית החולים, אובחנתי כנפגע חרדה. נתנו לי כדורי הרגעה בבית החולים ושיחררו אותי הביתה. בכיתי כל הלילה ולא יכולתי לחשוב בכלל על לישון. מהיום שאחרי התחיל חודש שחור. לא רציתי להתנתק מזה, או שבעצם לא יכולתי. הסתובבתי בין בתי החולים, הגעתי לכל מרכזי התמיכה, קראתי כל כתבה וכל הזמן חיפשתי איך לעסוק בזה. רזיתי ממש ובכלל לא יכולתי לחשוב על לאכול. לא יכולתי לישון לבד, וגם כשכבר הלכתי לישון זה היה ממוצע של שעתיים שינה ללילה.
"אחרי אותו חודש התגייסתי לצבא. החלטתי שלמרות כל הכאב, זה לא ינצח את אותי והחיים חייבים להמשיך. היו ימים שהיה לי טוב להיות מרוחק מהסערה והיו ימים שלא יכולתי לתפקד מרוב צער. במשך החודשים הראשונים סבלתי מבחילות וכאבי ראש וטופלתי בכדורי הרגעה. מצבי הרוח שלי התנהלו על מסלול של רכבת הרים והרגשתי לפעמים שאני כבר לא מכיר את מני שלפני הפיגוע. ככל שהזמן עבר השתפר מצבי. העוברה שהייתי חייב להתנתק בעקבות הגיוס גרמה לי להמשיך הלאה ולמלא את היום שלי בתכנים אחרים חוץ מהפיגוע. אני חושב שהאירוע ערער את החברה שלנו וטוב שכך. הבנתי שלמרות שאולי ההומופוביה קיימת ובוערת, רוב המדינה עדיין נגד אלימות. אני חושב שהאירוע ערער גם את הקהילה הלהט"בית וטוב שכך. יש הרבה הומוסקסואלים שלא אוהבים את מה שהקהילה מייצגת, יש כאלה שאפילו חושבים שאנחנו במצב כל כך טוב במדינה, עד שאין בכלל צורך בקיומה של האגודה. מאז הפיגוע הוכחנו את הצורך בקהילה. סליחה על המלודרמטיות, אבל משמעות הפיגוע היא שזה שאתה הומו אומר שיום אחר יכולים לירות בך. צריך את הביחד הזה, מי שאומר אחרת לא מבין כמה צריך".
"היו לי חלומות כאלה בעבר, אבל תמיד כשירו לעברי בחלום הכדורים חלפו עלפני. אני זוכר שחשבתי באותם רגעים שאולי אלוהים כועס עלי ושבגלל זה זה קורה לי" רז מישקין בן 20 מכפר סבא, נורה פעמיים בברכו ובמותנו במהלך האירוע בברנוער, נותר משותק מקו החגורה מטה
"הגדרתי את אוגוסט 2009 כחודש של חוויות חדשות. הגעתי לברנוער באותו ערב בפעם הראשונה, כי חיפשתי חברים חדשים. היו חסרים לי במיוחד חברים מהקהילה וזה היה נראה כמו רעיון טוב. הגעתי עם שני חברים ומהר מאוד התחלתי להסתובב בין כל הנוכחים, הרי לשם כך הגעתי. ישבתי במרפסת ושמעתי רעש כמו של זיקוקים וצעקות שנשמעו לי כמו קולות מתלהבים, קמתי לראות על מה המהומה. נפגעתי פעמיים. היו לי חלומות כאלה בעבר, אבל תמיד כשירו לעברי בחלום, הכדורים חלפו על פני. אני זוכר שחשבתי באותם רגעים שאולי אלוהים כועס עלי ושבגלל זה זה קורה לי. התעוררתי בבית החולים. הייתי מחובר למכונת הנשמה. ביקשתי להקשיב לרדיו ושמעתי פתאום שמדברים על כל מה שקרה. לא ידעתי איך להגיב. פתאום נהייתי מעניין. מלא אנשים הגיעו. מחייכים, פגועים, שותקים. ותמיד היה איתי הטייפ שלי ומוזיקה.
לפני הפיגוע עסקתי בריקוד סלוני, נורא אהבתי את המגע עם הפרטנר, את האינטראקציה, את התזוזה ולא הפסקתי לחשוב איך אני אמשיך לחיות בלי זה. הייתי מתוסכל מהסיטואציה שנקלעתי אליה. כל הזמן הייתי טעון והתפרצתי על אנשים לעתים קרובות ממש בלי סיבה. אני בנאדם מאוד אנרגטי, הייתי מאושפז במשך ארבעה חודשים וחצי וחירפן אותי להיות כל הזמן באותו מקום. עם הזמן נהייתי יותר סבלני. בניגוד לאחרים, אולי, אני מעדיף להתמקד דווקא במי שהיה לצדי ולא במי שלא היה. הרי כל העניין הזה התחיל והסתיים בעצם בחברויות. ואני מרגיש שבמובן מסוים הרווחתי מהאירוע, כי פגשתי חברים חדשים. אני לא מסתכל עליהם כקבוצות בחיי, כמו חברים, משפחה, קהילה אלא כאנשים בכלל, כל אדם בנפרד, ומי שהיה לו חשוב היה לצדי.
אחרי שעזבתי את בית החולים ועברתי לשיקום, סבלתי מכאבים מטורפים. הגוף שלי כל הזמן היה חלש. המטפלים החליטו לתת לי עט ודף כדי שאוכל לתרגל יכולות מוטוריות. בקושי יכולתי להשתמש בידיים בתקופה ההיא. עט ומחברת זה אולי שבעה שקלים, אבל אני מצאתי עוצמות שלא הכרתי בכתיבה. מאותו היום העט והדף פחות או יותר לא עזבו אותי. בעקבות העיסוק שלי בכתיבה באוקטובר כבר הצלחתי להשתמש בידי. התחלתי לאכול לבד. ועוד משהו השתפר, הצלחתי להחליף דיסקים לבד, שזה היה הרבה יותר נחמד. עם הזמן התקדמתי עוד ועוד. אחר כך הגעתי הביתה, אלוהים כנראה גמל לי על הפיגוע בכך שהתפנתה דירת הקרקע בבניין שלנו. היו לי שתי מטפלות שלא הסתדרתי איתן. בסוף הגיע אלי מטפל חדש, שהצלחתי להסתדר איתו. היום קצב החיים שלי הרבה יותר איטי, הרבה ממה שבניתי כל חיי נעלם, ואני צריך לבנות יסודות חדשים. הגעתי לברנוער לפגוש אנשים וחברים חרשים, וזה בדיוק מה שקיבלתי. גם פעם הכל היה נראה לי כל כך קשה והיום אני מציב ומשיג מטרות אחת לחודש. בינתיים זה עובד לי".
"אין לי ספק שהרוצח הבא יושב באיזו כיתה בבית ספר כלשהו"
"אין לי ספק שהרוצח הבא יושב באיזו כיתה בבית ספר כלשהו" מני חייל, בן 19 , נכח בברנוער בעת הירי
"כשזה קרה יצאתי לעשן בחוץ ופתאום שמעתי את היריות. בניגוד אולי לאינסטינקט של בנאדם רגיל רצתי פנימה וראיתי את גל על הרצפה מדממת. תפסתי אותה ומשכתי אותה החוצה. התחבאנו מאחורי פח אשפה עד שהמשטרה וכוחות ההצלה הגיעו. ברגע שראיתי את החברים שלי יוצאים החוצה מגואלים בדם, התחלתי לבכות וכך המשכתי לבכות ולבכות בהיסטריה במשך כל הלילה. ביום שלמחרת התחיל השבוע הקשה בחיי. אחרי יומיים המשטרה לקחה אותי לזירה כדי שאשחזר את מה שראיתי. היו שם המון צלמים ואנשי תקשורת והתחננתי בפניהם שלא יצלמו אותי כי פחדתי שההורים שלי יראו את זה. מובן שאנשי התקשורת התעלמו וההורים שלי התקשרו אלי והתעמתו איתי על הפרסום. איכשהו הצלחתי לחמוק מזה, וסיפרתי שעברתי שם במקרה והייתי עד לפיגוע ובגלל זה המשטרה הזמינה אותי. עוד באותו יום, הוזמנתי להשתתף בכנס של מועצת התלמידים הארצית. כשהמארגנים שמעו שנכחתי בפיגוע הם פינו לי שעה שלמה כדי שאוכל לחלוק עם שאר נציגי המועצות את מה שעבר עלי. גם הנאום תועד ושודר. אז כבר לא יכולתי להכחיש בפני הורי. ביום שלמחרת אמא שלי עלתה אלי לחדר וידעתי שזהו, הגיע הזמן לומד את האמת. במשך כמה ימים היא ניסתה לשכנע אותי שזה זמני, שאפשר לשנות את זה ושהומוסקסואליות זה לא בסדר. אחרי אותו שבוע הרגשתי פתאום בסדר. אבל הרגשתי נורא עם זה שעבר שבוע והשלמתי עם מה שקרה. ניסיתי להתעמת עם עצמי. קראתי המון על הנושא בחדשות וחיפשתי כל פיסת מידע באינטרנט. חיפשתי משהו שיעיר אותי, רציתי להרגיש את הסבל. אבל במשך חודשים רבים הרגשתי כל הזמן שאני צריך להסתכל מעבר לכתף. כאילו כל שנייה מישהו יכול לבוא ולירות בי. מצאתי את עצמי תמיד מסתכל לעבר הדלת בכל פעם שמישהו נכנס. כשהלכתי ברחוב הסתובבתי אחורה כל כמה שניות רק כדי לוודא שאין סכנה. בסך הכול בחצי השנה הראשונה שלאחר הפיגוע הרגשתי שהתמודדתי עם הסיפור והכול בסדר. אחרי חצי שנה בערך עברתי משבר קשה שבו כל הרגשות הציפו אותי. הרגשתי שאני לא מתפקד, רציתי לברוח מהכול. סבלתי מחלומות נוראיים ומסיוטים ולא הצלחתי לחמוק מהמחשבות. קיבלתי הרבה עזרה מהמון אנשים טובים, ובזכותם עליתי חזרה על המסלול. היום אני חושב שכדי למנוע את הרצח הבא צריך להתחיל מהחינוך. בתי הספר צריכים לתת יותר דגש על מיעוטים, קבלת האחר, לאו דווקא הומוסקסואלים, ולחנך לסובלנות בין כולם. אין לי ספק שהרוצח הבא יושב באיזו כיתה בבית ספר כלשהו. רק באמצעות החינוך לסובלנות החברה שלנו תאפשר לנו לחיות בהרמוניה".
"הרוצח הספיק לפגוע בי. בזמן שהוא עוד ירה ראיתי את ניר סוגר את עיניו לנצח" אנה שילנסקי בת 17 מרעננה. נפגעה בזרועה במהלך האירוע. עדיין מחלימה מהפציעה
"הייתי קבועה בברנוער. אין מצב שהייתי מחמיצה שם ערב. הייתה אווירה ממש טובה באותו ערב ופתאום הכול השתנה. הרוצח הספיק לפגוע בי בשתי יריות לפני שמצאתי מחסה. בזמן שהוא עוד ירה, הספקתי לראות את ניר נושם את נשימתו האחרונה עלי אדמות וסוגר את עיניו לנצח. אחרי שהרוצח עזב יצאתי מהמסתור וניסיתי לעזור לאנשים. הייתי כל כך נסערת עד ששכחתי שאני בעצמי נפגעתי. פינו אותי לבית החולים, נכנסתי לחדר הניתוח, וביום למחרת השתחררתי בניגוד לחוות הדעת הרפואית כדי להשתתף בהלוויות. אני זוכרת ששבוע קודם ניר סיפר לי על כל התוכניות הגדולות שלו לחיים. ציפה לו עתיד מזהיר, אין לי ספק בכך.
באותו שבוע לא הצלחתי לאכול או לשתות בכלל. בעקבות זאת נאלצתי להתאשפז שוב בבית החולים. אחר כך התחלתי את שנת הלימודים החדשה, ובאותה תקופה פשוט לא היה עם מי לדבר. בימים הראשונים הרגשתי כאילו כולם מסתכלים עלי, גם בגלל שנשלפתי מהארון בכוח וגם בגלל שהם ידעו שאני לא מתפקדת בכלל בעקבות האירוע. המשכתי ללכת לבית הספר בשבוע הראשון, אבל לאחר מכן כבר לא יכולתי. במשך חצי שנה לא הלכתי לבית הספר. הייתי ישנה בערך שעתיים בלילה וכל שאר הזמן ביליתי בין הבית למרכזי הקהילה. היה מבאס להיות איתי או בסביבה שלי, והחלטתי לחתוך מחיי הרבה אנשים שהיו חשובים לי כי לא רציתי להכביד עליהם. לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. לפעמים הייתה ממש תחושה פיזית כאילו מישהו מכוון לי קנה של אקדח לעורף. ממש הרגשתי את זה. כשהייתי לבד פחדתי כל הזמן ונמנעתי מללכת לישון לבד. הרגשתי שאני כלואה בבית והחלטתי שזהו, אני חייבת לחזור לבית הספר, לחזור לחברים ולחזור לחיים שלי. ככל שחפרתי עמוק יותר, הייתי יותר עמוק בפנים והחלטתי למצוא הסחות. במשך שבעת החודשים הראשונים מאז הפיגוע יכולתי בכל שנייה למצוא קישור או אובייקט שיזכיר לי את הזוועות מהערב ההוא. היום הזיכרונות צפים לי פעם או פעמיים ביום. אני משתדלת לזכור את הדברים החיוביים מהאנשים שנהרגו מאשר את הזוועות של האירוע. אני חושבת שזה הדבר שהכי עזר לי להתמודד. לצערי, כמעט מדי יום יש לי פלאשבקים לניר ולעיניים הבהירות האלו שנעצמו לנצח. זה מחזה שירדוף אותי בשארית חיי.
יש משהו חולני בהתקפה הזאת נגד נוער. ואם נהיה כנים אין דבר שמונע את הרצח הבא. המנטאליות של החברה הישראלית לא השתנתה. אני קוראת על קולות וטוקבקים שקוראים לפיגוע נוסף, אני רואה את הדיונים סביב מצעדי הגאווה. ההומופוביה נמצאת בכל מקום ושום דבר לא השתנה. איך דברים ישתנו? ההתייחסות היחידה להומוסקסואליות בבתי הספר היא ביום האיידס הבינלאומי ואני חושבת שהתשובה נמצאת רק בחינוך".
"במשך יומיים מצאתי את עצמי מתלבט אם אני מת" יוני בן 15 וחצי נורה במהלך האירוע. משותק בפלג גופו התחתון ומרותק לכיסא גלגלים
"זאת הייתה הפעם החמישית או השישית שלי בברנוער. האמת שפשוט רציתי לצאת לבלות, אבל בגלל הגיל שלי לא היו לי כל כך אופציות. הכול היה כרגיל. עשר דקות אחרי שנכנסתי התחילו היריות. נפגעתי פעמיים. התמוטטתי על הרצפה וזחלתי כדי למצוא מחסה. כשצוות ההצלה הגיע זעקתי לעזרה. הם לא ראו את פצעי הכדורים כיוון ששכבתי על הגב, ופנו לטפל בפצועים אחרים. זרקתי בקבוק מים לעבר אחד המחלצים, וכך השגתי את תשומת לבם. כשהעלו אותי על האמבולנס, בקושי הצלחנו לנסוע כי כמות מטורפת של עיתונאים חסמה את היציאה מהרחוב. נכנסתי באותו
ערב לניתוח והתעוררתי כשבוע לאחר מכן. כשהתעוררתי חשבתי שאני מת. במשך יומיים מצאתי את עצמי מתלבט אם אני מת. זאת הייתה תחושה נוראה ומוזרה, שקצת קשה לתאר.
"מעולם לא דיברתי עם הורי על הברנוער או על נטיותי. למען האמת עד היום אני לא בטוח בהן בעצמי. כשהתעוררתי בבית החולים, לפחות אז, הנושא בכלל לא עלה. אני חושב שמה שהטריד אותם זה רק שאני עדיין בחיים. יותר מאוחר התחילו השאלות מההורים. מה עשיתי שם, והאם אני, ולמה לא סיפרת וכו' אני החלטתי פשוט לא לענות, וכך עשיתי מאז. מעולם לא הגבתי.
"הייתי מאושפז בבית חולים במשך שבעה חודשים. בדיעבד אני יכול להגיד שהיה לי נחמד שם אפילו. הכרתי הרבה חברים במחלקה השיקומית, תמיד היה שם עניין. בתקופה הזאת החלטתי להתנתק מהקהילה לגמרי. החלטתי שנמאס לי מהאנשים האלה. לא מתאים לי 'כל מה שמשתמע מלהיות גיי', לא הגינונים, הסלנג, הבוטות. רוב ההומואים מגעילים אותי, ואני לא רוצה חלק בזה. כשהשתחררתי מבית החולים ההורים שלי כבר שכרו דירה חדשה, בהתאם לצרכי החדשים. ההורים שלי היו היחידים שעזרו לי, לא המדינה, לא הקהילה ולא אף אחד. החלטתי שאני לא רוצה מטפלת, ושאני רוצה לעשות הכול לבד. התחלתי ללמוד בבית ספר בשלושת החודשים האחרונים של השנה, וחששתי מהתגובות. הרי הוצאתי מהארון בטלוויזיה, כולם ידעו. החברים שלי קיבלו אותי. אבל גם כשחברי פנו בשאלות, נהגתי בהם כפי שנהגתי בהורי - פשוט לא הגבתי.
"היום אני משתדל לא לעסוק בזה. זה מרגיש לי כמו סרט, ואני עדיין לא מצליח לתפוס שהייתי שם. אני עסוק במה שכן, ומה שכן זה שאני אצליח בעצמי לחזור לאן שהייתי פעם. אני אעבוד קשה ואחזור ללכת. למדתי על עצמי ששום דבר לא ישבור אותי, ושאני יכול לעשות כל דבר אם אנסה. אני לא צריך עזרה יותר מאף אחד".
עוד באותו הנושא
- לימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן
- תפילות יום הכיפורים במרכז הגאה
- זרקור על... אירית מור
- זרקור על...דניאל מריומה
- זרקור על...דן ינוביץ'
- שנה אחרי הרצח בברנוער – מה קרה להבטחות הגדולות?
- סרט מלחמה - על סרט היציאה מהארון של אסי עזר שהופק בעקבות הרצח בברנוער
- מצעד הגאווה בירושלים 2010 - צועדים לשוויון
- בואו נדבר על זה – יום השנה לרצח בבר נוער
אהבתם? שילחו לחברים
האגודה לשמירת זכויות הפרט (ע"ר) | רח' נחמני 28 ת"א | ת.ד. 29523 תל אביב 61294 | טלפון 03-6205590 | פקס 03-6205593